להתקיים בכבוד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בתגובה על "המרדף אחר הפנסיה האבודה" מאת לילי גלילי ("הארץ", 11.2)

יותר משנגעו ללבי העובדות המתוארות בכתבה נחרדתי מאטימות הלב של ממשלת ישראל, המסרבת לתת זכויות פנסיה מינימליות לאותם עולים.

כבת גילה של פניה קפלנסקי גם אני גמלאית, אלא שפרשתי מתוך בחירה ולא מתוך שום אילוץ רפואי או אחר. לעומתה, אני יכולה להרשות לעצמי לבקר את ילדי ואת נכדי ולקנות להם מתנות מדי פעם, לטייל במרחביה היפים של הארץ ולפעמים גם בחו"ל, וכל זאת הודות לגמלה שאני מקבלת מממשלת ישראל - זו האמורה, בהתאם לאתוס הציוני, לדאוג ליהודים, גם אם לא נולדו בארץ.

השאלות הטורדות שעליהן אני מבקשת תשובה מכל המוסדות והפקידים המטפלים בנושא הן: האם אין די בקשיי הקליטה ה"אובייקטיוויים" הניצבים לפני העולים שאתרע מזלם - גם לא נולדו בארץ וגם לא הורשו להגיע אליה במשך שלושה דורות - שאנו מוסיפים להתאכזר כלפיהם?

מה לאפשרותו של אדם להתקיים בכבוד מינימלי ולעובדה הביורוקרטית, שלמדינות שמהן עלה "אין מערך של ביטוח סוציאלי מודרני", כמצוין בכתבה? לאן בדיוק עלי ועל שכמותי להוליך את החרפה?

ד"ר מיכל לניר

רמת השרון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ