בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתקיים בכבוד

תגובות

בתגובה על "המרדף אחר הפנסיה האבודה" מאת לילי גלילי ("הארץ", 11.2)

יותר משנגעו ללבי העובדות המתוארות בכתבה נחרדתי מאטימות הלב של ממשלת ישראל, המסרבת לתת זכויות פנסיה מינימליות לאותם עולים.

כבת גילה של פניה קפלנסקי גם אני גמלאית, אלא שפרשתי מתוך בחירה ולא מתוך שום אילוץ רפואי או אחר. לעומתה, אני יכולה להרשות לעצמי לבקר את ילדי ואת נכדי ולקנות להם מתנות מדי פעם, לטייל במרחביה היפים של הארץ ולפעמים גם בחו"ל, וכל זאת הודות לגמלה שאני מקבלת מממשלת ישראל - זו האמורה, בהתאם לאתוס הציוני, לדאוג ליהודים, גם אם לא נולדו בארץ.

השאלות הטורדות שעליהן אני מבקשת תשובה מכל המוסדות והפקידים המטפלים בנושא הן: האם אין די בקשיי הקליטה ה"אובייקטיוויים" הניצבים לפני העולים שאתרע מזלם - גם לא נולדו בארץ וגם לא הורשו להגיע אליה במשך שלושה דורות - שאנו מוסיפים להתאכזר כלפיהם?

מה לאפשרותו של אדם להתקיים בכבוד מינימלי ולעובדה הביורוקרטית, שלמדינות שמהן עלה "אין מערך של ביטוח סוציאלי מודרני", כמצוין בכתבה? לאן בדיוק עלי ועל שכמותי להוליך את החרפה?

ד"ר מיכל לניר

רמת השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו