בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכותם להתגעגע

תגובות

תמונותיהם של החיילים המפנים בכוח את תושבי ימית הוצגו שוב ושוב לאחרונה בכלי התקשורת לתזכורת על מה שקרה וכמעט נשכח. תמונות אלו מתמקדות בקטע מסוים מתוך תהליך שלם של הפינוי, ברגעי השיא של הדרמה ולכאורה ברגעי השיא של הטראומה.

תמונות אלו מקבלות ממד כמעט מיתי שמיתוסף להיקשר לשואה, ואותו מנסים מתנגדי ההתנתקות להציב כתמרור אזהרה. ייתכן שהדברים היו נראים אחרת לו ימית לא היתה נהרסת. הדימוי של התנתקות כמחיקה נצרב אז בתודעה הישראלית ששללה במידה רבה ממפוני ימית את האפשרות להתגעגע. אחת המהויות העמוקות של טראומה קשורה בקטיעה של הרצף של הזמן והמרחב. הפגיעה בזיכרון יוצרת זיכרונות מתעתעים. מדוע אם כן להרוס את בתי המתיישבים? מדוע לשלול מהם באופן קולקטיווי את הזכות להתגעגע לעמל כפיהם במשך שנים.

המושג התנתקות מנסה ליצור אובייקטיוויות לתהליך כואב של פרידה, מבית, ממקום, מתקווה ומחלום, חלום ארץ ישראל השלמה. הוויתור על השלם אינו מצדיק הרס של מה שנעזב, אלא אם זהו רצונו של העוזב עצמו.

יחליט כל מפונה לעצמו אם רצונו להרוס את ביתו או להשאירו, לפי דרכו בהתמודדות עם פרידה זו שאינה פרידה מרצון.

דווקא התזכורת הכואבת של בתי מפונים תאפשר למפונים, לנו ולעולם לעכל ולהבין את משמעות תהליך ההתנתקות והפרידה שתבוא בעקבותיו. מחיקת הבתים בניסיון להכחיש את משמעותו של תהליך היסטורי זה היא השריד מימית.

הפעם ראוי לתת למתיישבים את הלגיטימיות ואת האפשרות להחליט בעצמם כיצד להתמודד עם הזכות שלהם להתגעגע לכל מה שייעזב.

גלעד עובדיה, פסיכולוג קליני

אבן יהודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו