שיעור בענווה 2

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

לא זו בלבד שביקורתו המלומדת של הד"ר עמינדב דיקמן על ספר המסעות הספרותיים של רינה ליטוין"הייתי כאן" המשופעת בהטפת מוסר בכל פסקה, מסתיימת במלים "ענווה, ענווה". לאורך כל המאמר מוזהר הקורא שהמבקר מצוי בחברתם של חוגים חשובים, כגון תומס אקווינאס ובנדיקטוס הקדוש "שהמליצו מאוד על ענווה".

מה היה חוסר הענווה שזיכה את רנה ליטוין בהשתפכות ביקורתית מלומדת כל-כך, אשר "טורחת להרשים את קוראיה שהיא בקיאה בכל המקומות והתרבויות שרנה ליטוין סיירה בהם"? הפוסל במומו פוסל. המאמר של דיקמן רווי אסמכתאות והסתמכויות על גדולי הכנסייה הנוצרית, גדולי המשכילים הרוסיים ויוצרים עבריים כחיים לנסקי ויצחק אורפז, ועוד ועוד, לצורך ושלא לצורך. ואולי יש נימה אוטוביוגרפית בקביעתו: "מכאן, מיצר התנאות משולח-רסן, צומחת שמיטת השמות האינסופיות".

הקורא התמה לנוכח שצף-קצף התוכחה האישית-כמעט יחפש - וימצא - את שורש הרוגז על "חוצפתה" של רנה ליטוין שהעזה להוציא ספר-מסעות-ספרותי בביטוי הבא: "ליטוין מתרגמת מנוסה ועתירת-הישגים הן בפרוזה, הן בשירה, ובעצמה משוררת, בעברה, יודעת לכתוב עמודי פרוזה פיוטית, משובצי דימויים נאים, פלסטיים, אף משעשעים לפרקים". על דברי אמת כגון אלה, שהושלכו לתוך יורה זו של ביקורת שלוחת-רסן בהתבטאויותיה, על גבול הפסילה האישית, היה רש"י נוהג לזמר "מלאך רע עונה אמן בעל כורחו".

ד"ר אברהם וולפנזון

חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ