בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור בענווה 1

תגובות

במאמר הביקורת הנרחב והמעמיק שכתב עמינדב דיקמן על ספרה של רנה ליטוין "הייתי כאן" ("הארץ, ספרים", 23.2),, הוא מונה את פגמיו ושיבושיו אחד לאחד כמצוות המבקר וחובתו. אך באיזו חדווה הוא עושה זאת! באיזה סגנון שש-אלי-עט-ואלי-תורפות!

אמת ויציב, סגנון הוא עניין של טעם. לי, מכל מקום, צרם סגנון זה. מאחר שהביקורת הספרותית תורמת את תרומתה החיונית למחזור הדם של היצירה והתקבלותה במעגלי הציבור השונים, יש לנימתה השפעה על אווירת "הרפובליקה הספרותית". לפיכך נראה לי שסגנון המאמר דנן נוטה להעכירה במקום להצלילה.

בסיום מאמרו מפגיע דיקמן בליטוין שלעתיד לבוא תצטייד ב: humilitas, filia mea, humilitas. ענווה, ענווה". תסולח לי בורותי בלשון הלטינית, אך האם אני מדייקת בתרגמי את "filia mea" ל"בתי שלי"? למקרא עצה זו קשה שלא להרהר בעמדה שממנה היא מושמעת, שמא גם ממנה נעדר קורט של אותה מידה נאה ונאצלת.

יעל מדיני

רמת גן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו