שיעור בענווה 1

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

במאמר הביקורת הנרחב והמעמיק שכתב עמינדב דיקמן על ספרה של רנה ליטוין "הייתי כאן" ("הארץ, ספרים", 23.2),, הוא מונה את פגמיו ושיבושיו אחד לאחד כמצוות המבקר וחובתו. אך באיזו חדווה הוא עושה זאת! באיזה סגנון שש-אלי-עט-ואלי-תורפות!

אמת ויציב, סגנון הוא עניין של טעם. לי, מכל מקום, צרם סגנון זה. מאחר שהביקורת הספרותית תורמת את תרומתה החיונית למחזור הדם של היצירה והתקבלותה במעגלי הציבור השונים, יש לנימתה השפעה על אווירת "הרפובליקה הספרותית". לפיכך נראה לי שסגנון המאמר דנן נוטה להעכירה במקום להצלילה.

בסיום מאמרו מפגיע דיקמן בליטוין שלעתיד לבוא תצטייד ב: humilitas, filia mea, humilitas. ענווה, ענווה". תסולח לי בורותי בלשון הלטינית, אך האם אני מדייקת בתרגמי את "filia mea" ל"בתי שלי"? למקרא עצה זו קשה שלא להרהר בעמדה שממנה היא מושמעת, שמא גם ממנה נעדר קורט של אותה מידה נאה ונאצלת.

יעל מדיני

רמת גן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ