המשפחות בארגנטינה מחכות לצדק

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ב-17 במארס 1992 התפוצצה מכונית תופת בבניין השגרירות והקונסוליה הישראלית בבואנוס איירס, ארגנטינה. 22 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו. באחת נהפך מה שהיה מקום עבודה, מקום מפגש מדי בוקר, למלכודת נוראית של דם, הרס, אכזריות ומוות.

התמונות ששודרו בטלוויזיה היו בלתי מתקבלות על הדעת, חלום בלהות. לא יכולנו להאמין למה שהתרחש, לא רצינו שיהיה אמיתי. אבל המציאות הביסה אותנו עם כל ידיעה חדשה, עם כל פרט חדש ששמענו, כמעט בלי להבין, ברגע הראשון, את משמעותו האמיתית.

יחד עם מספרי ההרוגים והפצועים עלתה ותפחה מתוך ההריסות מפלצת העדר-העונש, כצל מרושע שהביא אתו שותפויות אפלות, הסתרת עובדות, פארסות משפטיות ומשטרתיות והעדר צדק.

היום ברור לי שתמיד יש סימנים מקדימים. תמיד יש התרעה, למרות שקשה לנו להבחין בה, להבין אותה בזמן: העדר העונש היה מבוא לאימה שנתיים וחצי לאחר מכן - הפיצוץ בבית אמיה, לב הקהילה היהודית.

ובקרב רבים מבני המשפחות נותרה תחושה קשה שהאירועים לא נחקרו עד תום ושגורמים ממלכתיים ופוליטיים התערבו בחקירתם.

אני, שעליתי לישראל מארגנטינה לפני כשנתיים וחצי, יכולה לספר על דודתי גרסיאלה שנהרגה שם. קרוביהם של נספים אחרים יכולים לספר עליהם, על חלומותיהם, תוכניותיהם, על צרותיהם ושמחותיהם, על רצונם לחיות. כל אחד מהניצולים יכול לדבר על חבריו לעבודה, על השעות שבילו יחד, על הרצון להמשיך הלאה.

אני עדיין מצפה לאמת וצדק. ובידינו להמשיך להילחם כדי להשיג צדק, בכל מקום שבו נהיה. מתינו זכאים לצדק. רק כשייעשה יוכלו לנוח בשלום.

אני חשה אחריות כלפי כל אחד ואחד מהם.

רוקסנה לוינסון

מודיעין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ