בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשפחות בארגנטינה מחכות לצדק

תגובות

ב-17 במארס 1992 התפוצצה מכונית תופת בבניין השגרירות והקונסוליה הישראלית בבואנוס איירס, ארגנטינה. 22 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו. באחת נהפך מה שהיה מקום עבודה, מקום מפגש מדי בוקר, למלכודת נוראית של דם, הרס, אכזריות ומוות.

התמונות ששודרו בטלוויזיה היו בלתי מתקבלות על הדעת, חלום בלהות. לא יכולנו להאמין למה שהתרחש, לא רצינו שיהיה אמיתי. אבל המציאות הביסה אותנו עם כל ידיעה חדשה, עם כל פרט חדש ששמענו, כמעט בלי להבין, ברגע הראשון, את משמעותו האמיתית.

יחד עם מספרי ההרוגים והפצועים עלתה ותפחה מתוך ההריסות מפלצת העדר-העונש, כצל מרושע שהביא אתו שותפויות אפלות, הסתרת עובדות, פארסות משפטיות ומשטרתיות והעדר צדק.

היום ברור לי שתמיד יש סימנים מקדימים. תמיד יש התרעה, למרות שקשה לנו להבחין בה, להבין אותה בזמן: העדר העונש היה מבוא לאימה שנתיים וחצי לאחר מכן - הפיצוץ בבית אמיה, לב הקהילה היהודית.

ובקרב רבים מבני המשפחות נותרה תחושה קשה שהאירועים לא נחקרו עד תום ושגורמים ממלכתיים ופוליטיים התערבו בחקירתם.

אני, שעליתי לישראל מארגנטינה לפני כשנתיים וחצי, יכולה לספר על דודתי גרסיאלה שנהרגה שם. קרוביהם של נספים אחרים יכולים לספר עליהם, על חלומותיהם, תוכניותיהם, על צרותיהם ושמחותיהם, על רצונם לחיות. כל אחד מהניצולים יכול לדבר על חבריו לעבודה, על השעות שבילו יחד, על הרצון להמשיך הלאה.

אני עדיין מצפה לאמת וצדק. ובידינו להמשיך להילחם כדי להשיג צדק, בכל מקום שבו נהיה. מתינו זכאים לצדק. רק כשייעשה יוכלו לנוח בשלום.

אני חשה אחריות כלפי כל אחד ואחד מהם.

רוקסנה לוינסון

מודיעין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו