בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מושג מעוות על מהות הקיבוץ

תגובות

בתגובה על "סעודות וסודות בחדר האוכל" מאת דנה גילרמן ("הארץ", גלריה, 11.3)

באחרונה הוצג קיבוץ בארי כרודף אמנים עד חורמה, ואין טעות גדולה מזאת. הוכחה לכך היא הגלריה שהוקמה בקיבוץ, המשמשת לתערוכות מתחלפות כל חודש. איש לא התערב בתוכן התערוכות, ומעולם לא העבירו עליהן צנזורה. הביקורות עליהן היו בדרך כלל ענייניות ושונות.

"הסערה" קמה כאשר שני אמנים חרגו ממסגרת הגלריה. הראשון היה דב אור נר, שהחליט לקבור כמה מיצירותיו ליד חדר האכילה, לקיים "טקס קבורה" שצולם במצלמת וידיאו, ועל הקבר הקים מצבת המנציחה את "קדושת" המקום כ"חלק בלתי נפרד מאדמות בארי" - בלי שקיבל אישור לכך מהמוסדות המוסמכים.

אחריו בא דודו ברקת, שניסה להציב מצלמות נסתרות בחדר האכילה ולהעלות כדור פורח עם מצלמה שתצלם את החברים הנוהרים לחדר האכילה כדי אולי "לגנוב אוכל או להחליף סודות עם חבריהם".

נראה, שיש כאן מושגים מעוותים על מהות הקיבוץ. אמנם לכל חבר בקיבוץ יש דירה וגינה פרטית, אבל גם חדר האכילה הוא מקום פרטי של חברי הקיבוץ. אנו שמחים לקבל בו אורחים, אבל אין זה אומר שכל אחד יכול לבוא ולעשות בו ככל העולה על רוחו. וכמו שלא יעלה על דעתי להקים מצבה בחצרו של אור נר, או להציב מצלמה נסתרת בסלון של ברקת, בלי לקבל את רשותם, כך אין הם רשאים לעשות זאת בביתי שלי.

התרשמתי מאוד מהשיחה של ברקת עם התרנגולות בפינת החי שלנו, והלכתי בעקבותיו. אחת התרנגולות שאלה אותי: "הכל טוב ויפה. מצלמה נסתרת בחדר האכילה, כדור פורח עם מצלמה (אמיתית או דמה), אבל מהי תרומתו של האמן מבחינה אמנותית?" לצערי, תשובה על כך לא היתה לי.

בוריס בר-טיני

קיבוץ בארי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו