מושג מעוות על מהות הקיבוץ

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בתגובה על "סעודות וסודות בחדר האוכל" מאת דנה גילרמן ("הארץ", גלריה, 11.3)

באחרונה הוצג קיבוץ בארי כרודף אמנים עד חורמה, ואין טעות גדולה מזאת. הוכחה לכך היא הגלריה שהוקמה בקיבוץ, המשמשת לתערוכות מתחלפות כל חודש. איש לא התערב בתוכן התערוכות, ומעולם לא העבירו עליהן צנזורה. הביקורות עליהן היו בדרך כלל ענייניות ושונות.

"הסערה" קמה כאשר שני אמנים חרגו ממסגרת הגלריה. הראשון היה דב אור נר, שהחליט לקבור כמה מיצירותיו ליד חדר האכילה, לקיים "טקס קבורה" שצולם במצלמת וידיאו, ועל הקבר הקים מצבת המנציחה את "קדושת" המקום כ"חלק בלתי נפרד מאדמות בארי" - בלי שקיבל אישור לכך מהמוסדות המוסמכים.

אחריו בא דודו ברקת, שניסה להציב מצלמות נסתרות בחדר האכילה ולהעלות כדור פורח עם מצלמה שתצלם את החברים הנוהרים לחדר האכילה כדי אולי "לגנוב אוכל או להחליף סודות עם חבריהם".

נראה, שיש כאן מושגים מעוותים על מהות הקיבוץ. אמנם לכל חבר בקיבוץ יש דירה וגינה פרטית, אבל גם חדר האכילה הוא מקום פרטי של חברי הקיבוץ. אנו שמחים לקבל בו אורחים, אבל אין זה אומר שכל אחד יכול לבוא ולעשות בו ככל העולה על רוחו. וכמו שלא יעלה על דעתי להקים מצבה בחצרו של אור נר, או להציב מצלמה נסתרת בסלון של ברקת, בלי לקבל את רשותם, כך אין הם רשאים לעשות זאת בביתי שלי.

התרשמתי מאוד מהשיחה של ברקת עם התרנגולות בפינת החי שלנו, והלכתי בעקבותיו. אחת התרנגולות שאלה אותי: "הכל טוב ויפה. מצלמה נסתרת בחדר האכילה, כדור פורח עם מצלמה (אמיתית או דמה), אבל מהי תרומתו של האמן מבחינה אמנותית?" לצערי, תשובה על כך לא היתה לי.

בוריס בר-טיני

קיבוץ בארי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ