בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסל סגור

תגובות

אני בת אוהבת ודואגת לאם החולה בסרטן המעי הגס. מעבר להתמודדות עם המחלה, על כל המשתמע ממנה, אוחז באנשים אלה ייאוש גדול, כי לאחר כל שנות תרומתם לחברה הם נותרים לבדם בחיפוש מימון לדבר הבסיסי ביותר בחייו של האדם - הרצון להיות בריא, הרצון לראות בפירות עמלו, הרצון לחיות. אדם שכל חייו עבד, תרם, עשה והאמין במדינתו נותר אילם מול המציאות המבשרת לו, כי בעיני מקבלי ההחלטות במדינה הוא אינו רצוי, חייו אינם חלק מסדר העדיפויות.

הייאוש אוחז לא רק באדם החולה, אלא גם בכל הסובבים אותו. אמי בת 63. מאז יצאה לפנסיה היא מתמודדת עם מחלת הסרטן. אמי עבדה כל חייה, למרבה האירוניה כאחות. יום יום יצאה לעבודתה, במסירות אין קץ, הרוויחה את לחמה בעמל וביושר ואף זכתה להכרת הממסד הרפואי כעובדת מצטיינת.

היום אני ניצבת מולה ולבי נקרע לגזרים. שלוש שנים היא מקבלת טיפולים שאינם מסייעים לה ועוברת סבל רב, בעוד קיימת האפשרות הרפואית להעניק לה סיכוי לרפואה. אמי החלה לקבל טיפולים בתרופה ששמה ארביטוקס, שאינה נכללת בסל התרופות. כיום היא משלמת עשרות אלפי שקלים בחודש על טיפולים, מתוך פנסיה בסך 5,000 שקלים ולאחר שנים רבות של תשלומים לביטוח בריאות.

לעת זקנתה, במחלה הקשה שפקדה אותה, היא עומדת מול שוקת שבורה. כל הדלתות נסגרות מולה. כולם מצטערים ומזדהים, אבל מענה אין.

השם שמור במערכת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו