בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכישלון המודיעיני ב-1967

תגובות

ביקורתו של ד"ר מוטי גולני על ספרו המצוין של עמי גלוסקא "אשכול תן פקודה" ("הארץ, ספרים", 16.3) התמקדה, ובצדק, ביחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. אך הספר, מהטובים שנכתבו עד היום על ההיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, מכיל שפע של מידע חדש, המאיר פינות שעד היום נותרו באפלה יחסית, ושביקורתו של גולני לא יכלה להתייחס אליהן מפאת קוצר המקום. אחת החשובות שבהן היא הכישלון המודיעיני שתרם תרומה של ממש להידרדרות למלחמה.

הדברים היו ידועים גם קודם, אבל גלוסקא מתאר אותם בצורה מפורטת, ומתועדת: אמ"ן החזיק עד מאי 1967 בקונספציה, שלפיה כל עוד מצרים שקועה בבוץ של מלחמת תימן היא לא תיזום משבר משמעותי עם ישראל כדי לעזור לסורים. הערכת אמ"ן קבעה כי במצבים קיצוניים נאצר ינקוט לכל היותר צעד של הפגנת כוח בסיני, כלומר יכניס לשם את צבאו בלי ליצור איום ממשי על ישראל כפי שעשה במשבר "רותם" בפברואר 1960. הקונספציה הזאת (בדומה לרוב הקונספציות המודיעיניות) היתה הגיונית, ונשענה חלקית על עובדות בשטח. בדיעבד ידוע - למשל על בסיס זיכרונות הגנרל גמאסי - שהיא שיקפה גם את דפוסי החשיבה האסטרטגית המצרית באותה תקופה.

בעיית הקונספציה הזאת היתה קשיחותה: לא היה באמ"ן מי שייצור את הקורלציה בין הלחץ הישראלי המעצים על סוריה לבין ההשלכות האפשריות על מידת יכולתו ונכונותו של נאצר לעמוד מנגד, ולהימנע מליזום "משבר משמעותי". בדיעבד, קשיחות זו היא תופעה תמוהה, בין השאר לאור העובדה שראש אמ"ן באותה תקופה, אהרון יריב, היה מעריך זהיר, וגם מפני שהיו לא מעט סימנים בשטח - כמו חתימת הסכם ההגנה המצרי-סורי בנובמבר 1966 בניגוד להערכת אמ"ן - שהצביעו על שבירותה האפשרית של הקונספציה.

דווקא הדרג האזרחי, ובמיוחד השרים המתונים בממשלה (מי שכונו בפי אנשי הצבא "היהודים"), הצביע על אפשרות של מלחמה - שישראל לא רצתה בה - בגלל המשך מדיניות ההסלמה של צה"ל. אשכול עצמו הביע ספק בריא בתקפותה של הקונספציה, למשל בכנס סגל הפיקוד הכללי של צה"ל, כחודשיים וחצי לפני פרוץ המלחמה (עמ' 187). בעייתו של הדרג האזרחי היתה, שמעבר לאינטואיציה טובה ולניסיון חיים עשיר, לא עמד לרשותו מנגנון מודיעין מקצועי שיוכל לגבש הערכה חלופית לזו שהתגבשה במודיעין הצבאי. בקונפליקט הזה (כמו ברבים אחרים דומים מאז) המודיעין הצבאי ניצח בזכות המעמד הבכיר (ועד 1974 המונופוליסטי), שיש לו בגיבוש הערכת המודיעין הלאומית.

לו נערכה בדיקה מקצועית רצינית של הערכת אמ"ן לאחר מלחמת ששת הימים, היה אפשר כבר אז להסיק את המסקנה הטבעית: שהמודיעין הצבאי יעסוק במודיעין צבאי (שם הוא הגיע להישגים מצוינים), ושהאחריות על הערכת המודיעין בתחום הפוליטי תעבור לידי אזרחים (לא יוצאי אמ"ן או צה"ל), שיש להם הבנה טובה יותר בתחום זה. שרשרת הכישלונות של אמ"ן בתחום ההערכה המדינית מאז 1967 ועד היום רק מחזקת מסקנה זו.

ד"ר אורי בר-יוסף

אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו