בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לכל זאת ולגורל?

תגובות

גם אני, כמו גדעון לוי ("הארץ, ספרים", 9.3), חושבת שעמוס אילון כתב ספר מצוין על יהודי גרמניה. מאחר שגם אני כתבתי באחרונה ספר על יהודי גרמניה, לא יהיה זה הוגן אם אתייחס כאן ישירות לספרו של אילון. אך אני תמהה על אחדות מהערותיו של לוי, שגם על פי ספרו של אילון אינן מוצדקות לדעתי.

מדוע ראה לוי לנכון להדגיש את הגילוי המזעזע כי האנטישמיות בגרמניה לא התחילה עם היטלר? יש תלמיד בית-ספר אחד בארץ שעניין זה אינו מוכר וידוע לו? איך קרה שקורא אנין כמוהו לא ראה שדווקא הסיפור של אילון, שעיקרו הצלחתם המדהימה של יהודים אלה, מבליט את העובדה שגם אם אמנם לא מתוך חיבה יתרה, וגם אם לעתים תוך קשיים ומאבק במגבלות, החברה הגרמנית במאה ה-19 היא שאיפשרה ליהודים את סיפור ההצלחה הזה. אין שום קושי ללקט אמירות אנטישמיות מאותם ימים ולשזור אותן לסדרה מחרידה. זה כבר נעשה בלי סוף. אבל צריך לזכור שיהודים אלה, שתרמו כה הרבה לתרבות של ארצם, למדו באוניברסיטאות שלה, עבדו במוסדותיה וקיימו קשר רצוף עם גרמנים אחרים לא-יהודים "לתפארת מדינתם". במרוצת המאה ה-19 הם עברו מעמדת שוליות מוחלטת אל לב החברה הגרמנית. האמנם יכלו לעשות זאת מבלי שהחברה בגרמניה תפתח להם שערים? נכון, לא תמיד ולא את כל השערים, ובכל זאת שערים לא מעטים ובמשך תקופה לא קצרה.

למעשה, עד לעליית היטלר לשלטון היה אפשר לטעון, ללא קושי, שהחברה הגרמנית בחרה עקרונית "לקלוט" את היהודים שבתוכה מתוך שוויון. שוב: לאו דווקא מתוך אהבה, לעתים למרות השנאה, אך על בסיס עקרוני ומתוך הבנת המשמעות וההשלכות של שוויון זה. לא היו אז הרבה דוגמאות אחרות לקבלה מן הסוג הזה. אפילו ציוני מובהק כגרשום שלום מספר בזיכרונותיו שלא חש באנטישמיות בבית ספרו. כפי הנראה, אוזניו הגדולות היו מושא ללעג מצד בני גילו יותר מאשר יהדותו. כדאי פעם לקרוא את זיכרונותיו של ההיסטוריון פטר גיי, שמשפחתו לא הצליחה, עד לסוף המר ממש, להשתחרר מתחושת הביטחון שלה בתוך גרמניה. או אפשר לקרוא בזיכרונותיו של שמריהו לוין מה חש אדם צעיר, שהגיע מרוסיה ללימודים בפרוסיה: סוף סוף הוא נושם אוויר של חופש, הוא כותב. אלמלא התבייש, היה נופל על צווארו של הז'נדרם הפרוסי שבדק תעודות במעבר הגבול...

זה לא מנקה את הגרמנים. להיפך. מדיניות הפתרון הסופי לא היתה סתם מין המשך "טבעי" לשנאת היהודים בעבר. משהו שאי אפשר ושגם הם לא יכלו, כביכול, למנוע. היא היתה החלטה מודעת לבצע תפנית בגישה הקודמת. למחוק את העקרונות שהנחו את החברה הגרמנית במשך כ-150 שנה, גם אם לא בלי סטיות ומאבקים פנימיים. זו היתה החלטה רצונית וברורה, ולכן מעוררת תמיהה ותיעוב עוד יותר מאשר לו היתה רק עוד שלב בשנאה שאין לה הסבר. כיצד שב קורא בעל הכרה פוליטית כה ברורה, כגדעון לוי, וחוזר על קלישאות העוסקות ב"אימה המסתורית" שמעוררים היהודים, וכיוצא באלה מליצות הקשורות לתולדות האנטישמיות?

כמו כן מוקשה בעיני התמוגגותו של לוי מהישגי היהודים. למרות חשיבותו של משה מנדלסון, אין שחר לרעיון שהספרות, או הפילוסופיה, הגרמנית נפתחו עם בואו לברלין. גם התיעוש והפיתוח הכלכלי של גרמניה לא היו באמת תלויים במספר קטן של יזמים יהודים. לא שאין אמת בשבחים שהכל ממטירים עליהם, אך זוועת הפשע שביצעו גרמנים ביהודים אינה ולא היתה תלויה בכך שהם גדעו את הענף שעליו ישבו, דהיינו שהם השמידו את מי שתרם להם כה הרבה. את הקינה הזאת אכן אפשר לשמוע לא מעט בגרמניה, אפילו היום, אך גם אם מספר היהודים ש"תרמו" היה רב יחסית, בכל זאת הם היו בודדים. 95% מיהודי גרמניה לא היו אינטלקטואלים, אמנים, עיתונאים או מדענים. רובם ככולם היו סוחרים קטנים, ורובם לא עסקו "במשרה מלאה" במאמץ להיות כמו שכניהם הגרמנים או לאהוב אותם במיוחד. אלה הם היהודים שאותם ביקשו הנאצים להשמיד.

הסיפור של יהודי גרמניה אינו רק סיפורם של הגדולים והמפורסמים, הוא גם סיפורם של יהודים שלא התבלטו במיוחד. אלה שלא התבוללו או התבוללו במידה שנראתה להם. הוא הסיפור של יהודים ששמרו על יהדותם לאורך כל "עידן האמנציפציה", או ששמרו על סוג של יהדות שהמציאו לעצמם ושאותה מצאו ראויה לשמירה. הגאווה בהישגים של יהודים אחרים, התורמים לתרבות הכללית, היתה גם היא היבט של יהדות משתנה זו. רוב היהודים הללו חיפשו דרך להיות גרמנים ויהודים בעת ובעונה אחת. המאמץ הזה נראה בזוי לציונים בימים הטובים ההם, שבהם לוי וגם אני קיבלנו את חינוכנו הציוני. אך האם יש טעם לראות בו גם היום עניין פגום, מין סוג של אשליה עלובה, או "צחוק הגורל"? מה לכל זאת ולגורל בכלל?

ומה לגדעון לוי ולקינה על יהודים גרמנים שניצלו מהשמדה ו"הלכו לאיבוד"? רוב היהודים הגרמנים שהיגרו לארצות אחרות - גם לישראל - מצאו להם מקום חדש. ככל המהגרים, אז ועתה, מסעם היה קשה ורצוף אכזבות. הצעירים הצליחו יותר, הזקנים פחות. מדענים יהודים-גרמנים השתלבו בדרך כלל בממסדי המדע בארצות שונות; אנשי עסקים רבים - ישנים וחדשים - עשו עסקים לא-רעים; רופאים ועורכי דין לא מעטים עבדו במקצועותיהם; בוודאי לא פחות מאשר רופאים, ובוודאי יותר מעורכי דין שבאו מבריה"מ, למשל.

ובכלל, לא הגיע הזמן להביט גם עליהם בעין ביקורתית? מדוע לא נשמרו עמדותיהם הליברליות בחברה הישראלית? כיצד נעשו גם הם בדרך כלל שותפים, לפחות בהתחלה, למבצעי הכיבוש הישראלי, שלוי נלחם בו באומץ ובעיקשות מעוררי הערצה? הוא בוודאי לא חושב שהמדיניות הישראלית נתמכת דווקא בידי יהודים "לא-אירופים", כמו שנטען לא אחת בגרמניה. ואולי מפני שלא תמיד היו כה נאורים וליברלים? אולי מפני שהעדיפו להביט על המתרחש סביבם קצת "מלמעלה" במקום לנסות ולהשפיע?

גם לוי בא כנראה ממשפחה ייקית. אבל כמי שלא נרתע משחיטת פרות קדושות בכל מיני נושאים, חבל שדווקא בנושא זה בחר לחזור על הקלישאות הישנות.

שולמית וולקוב

הרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו