בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת | 25 בפברואר 2013

תגובות

קשה להשלים עם אי ודאות

בתגובה על “במצב שפיר יותר” מאת פרופ’ דרורית הוכנר צלניקר, פרופ’ אורלי אל פלג וד”ר מנחם גרנט ‏(“הארץ”, 17.2‏)

בתחילת החודש פירסמנו את המאמר “במצב שפיר” ‏(“הארץ”, 3.2‏). כותרת המשנה היתה: “בדיקת מי שפיר אינה מאפשרת לקבוע בוודאות אם העובר חולה בתסמונת דאון ויש להשלים עם אי הוודאות שמלווה כל הריון”. אנו כיוונו בדעתנו לנשים בהריון, שאולי מתקשות להשלים עם כך שהבדיקה לא תיתן להן תוצאות של 100%. ואולם, מכתבי התגובה שהתפרסמו ב”הארץ” מעידים על כך שלרופאים קשה לא פחות להשלים עם אי הוודאות הזאת.

בניגוד לנכתב בתגובות, הספרות הרפואית אינה תומכת בהיותה של בדיקת מי השפיר ודאית ‏(100% רגישות ו–100% סגוליות‏). גם אם נניח הנחה מקילה, שעל פיה ניתן לזהות בוודאות את כל המוטציות המוכרות במי השפיר, עדיין לא נוכל לגלות בעזרת הבדיקה את המוטציות הנדירות שטרם הוכרו או נתגלו כגורמות למחלה.
בשנת 2011, במסגרת הסכם פשרה, אישר בית המשפט המחוזי בפתח תקוה פיצויים בסך 400 אלף שקלים לאשה שעברה הפלה בעקבות תוצאות מי השפיר שהצביעו על ממצא גנטי לא תקין, אבל בדיעבד - ובהסתמך על לידת ילד בריא עם ממצא גנטי זהה - התברר כי ממצא זה לא גורם לתסמונת דאון בעובר.

למען הסר הספק, הסיכוי לטעויות נמוך, אך קיים. מאחר שבכל שנה נולדים בישראל יותר מ–160 אלף תינוקות, אנחנו נמשיך לשמוע על מקרים כאלה מפעם לפעם.
אין עוררין על כך שבדיקת דיקור מי השפיר הינה בדיקת ההריון המדויקת ביותר הקיימת מזה שנים. ואולם, כאמור, למרות הדיוק הרב שלה היא אינה ודאית ואופן הצגתה ככזאת חוטא למטופלות, למשמעות של “הסכמה מדעת”, ואף לרופאים, שאמורים להתמודד אחר כך עם ההבניה של כל טעות כמחדל מקצועי, ולא כחלק בלתי נמנע מהתהליך של בדיקות רפואיות.

ד”ר סיון רפפורט, אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וד”ר טליה מירון־שץ, הקריה האקדמית אונו

עבד כי ימלוך

בתגובה על “דרך המלך” מאת משה גלעד ‏(“הארץ”, 10.2‏) ועל “ההתנחלות של הורדוס” מאת בני ציפר ‏(“הארץ”, 22.2‏)

יפה הגדיר בני ציפר כ”מיתוג” את מה שעושה מוזיאון ישראל, כדי להסביר הוצאת הון תועפות על תערוכה המהללת ומנשאת את השליט הנתעב והשנוא ביותר על היהודים. המוזיאון מציג את הורדוס כמאסטרבילדר, “גדול הבנאים שידעה הארץ”, כאילו בניית ארמונות וקברים הופכת עריץ לנאור.

הגדיל לדבר אוצר התערוכה: “התאהבנו בו...”, “כולנו מעריצים את הכישורים שלו...”, “המשימה הגדולה שלנו היא להחזיר לו משהו מהכבוד”. מדוע חושב מוזיאון ישראל שתפקידו להחזיר את “כבודו” של מי שבין שאר מעלליו רצח את כל בני משפחת חשמונאי, הוציא להורג ביום אחד חצי מהסנהדרין ורצח את אשתו, מרים החשמונאית?
אכן, זו תערוכה יקרה וצריך למכור הרבה כרטיסים, אבל איך? על ידי הצגת הורדוס כפריקלס ישראלי? כל שהורדוס עשה לתפארתו עשה ובשירות אדוניו הרומיים שעל כידוני לגיונותיהם ביסס את שלטונו, ואפילו הבנייה בבית המקדש לא הועילה לו. מוזיאון ישראל אמנם קורא לו “מלך יהודה”, אבל בעבור היהודים אז והיום הוא היה ויישאר “העבד האדומי”.

גרשון קופר, רמת גן

הבה ננמיך ציפיות

בתגובה על “87% מהתלמידים שוכחים את החומר לאחר הבחינה” מאת טלילה נשר ‏(“הארץ”, 17.2‏)

למה שוכחים חומר לימודי? מאחר שניתן להכריח את הסוס ללכת למים, אבל לא ניתן להכריח אותו לשתות; והואיל והתלמיד איננו לקוח של בית הספר אלא הוא המוצר המתעצב והולך, שאינו מסוגל להבין כלל מנין לוקחים אותו ולהיכן מנסים להביא אותו; ומאחר שבית הספר מפגיש את התלמידים עם היצירות הבשלות ביותר בעודם בוסר מוחלט, והם אינם מקיימים דיאלוג אמיתי עם החומר הנלמד; ומשום שלימוד, בעיקר בשלבים הגבוהים, הוא עניין אליטיסטי במהותו, והוא גורם לתסכול מתמשך ועומס מיותר למי שאינו מתעניין בו באמת.

בהתחשב בכל אלה, הרי ממצאי הסקר של פרופ’ קמיל פוקס המופיעים בכותרת, שהוצגו בכנס ירושלים לחינוך, אינם מפתיעים כלל. הרוב המכריע של התלמידים מתייחס ללימודים מנקודת מבט תועלתית גרידא ומבחינתו אין טעם לשמור ידע שאינו נחוץ מלכתחילה. תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

הבה ננמיך ציפיות, נתנחם בכך ש–13% מהתלמידים מעידים על עצמם שאינם שוכחים את החומר, וגם בכך שתרבות היא מה שנשאר לך אחרי ששכחת את כל מה שלמדת.

ישראל פלג, פרדס חנה־כרכור

ברירת נתניהו

לבנימין נתניהו אין מנוס, עליו לקבל את גזרת הבוחר. הוא קיבל מהבוחרים מנדט להיות ראש ממשלה, אולם בעירבון מוגבל. הבוחר סינדל אותו, עליו להיפרד מחיבוק הדוב של המפלגות החרדיות ולהתחבר אל שתי המפלגות שהציבור העניק להן 31 מנדטים ולא בכדי, אלא במטרה שיקיימו את הבטחותיהן.

ליאיר לפיד ולנפתלי בנט אין ברירה, הם חייבים לממש את הבטחותיהם ולא - גורלם נחרץ, הציבור לא יסלח להם כפי שלא סלח לציפי לבני. הציבור נואש מהמשפט האומלל “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”.

חוכמת ההמונים לא הסמיכה את לפיד להיות ראש ממשלה, משום שבשלב זה עוד לא הוכיח את כישוריו ואת יכולתו להיות אחראי לגורלנו. אם עתיד המדינה חשוב לנתניהו, עליו להקים ממשלה עם לפיד ובנט, ולשמש המנטור שלהם בארבע השנים הקרובות.
אם אחד מהם יוכיח כישורים של ראש ממשלה, הוא יזכה באמון הציבור. נתניהו יוכל אז לפרוש בכבוד לאחר שלוש קדנציות, ולהשאיר לנו מדינה מתוקנת עם חלוקה צודקת של הנטל ועם שיטת ממשל חדשה.

גורי גרוסמן, ירושלים 

השאלה לא נכונה

בתגובה על “לשון המאזניים” מאת ניר חסון ‏(“הארץ”, 22.2‏)

במסגרת שצורפה לכתבה, תחת הכותרת “משפטן, דבר עברית”, נכתב: “הַשְׁאַלָה לא נכונה מאנגלית”. זו טעות, צריך להיות “שאילה לא נכונה”.

בכתבה על עברית נכונה רצוי להקפיד על... עברית נכונה.

דוני טל, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו