בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 6.3.2013

3תגובות

פרשת קסטנר עדיין פתוחה

בתגובה על “נסגר מעגל בפרשת קסטנר” מאת דן לאור (“הארץ”, 5.3)

עם מלוא ההערכה לח”כ מרב מיכאלי ואף הזדהות עם עמדותיה החברתיות - מוזר מאוד הטיעון שבחירת נכדתו של קסטנר לכנסת סוגרת מעגל בפרשה הכאובה.

שנתיים אחרי שאדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט בוורשה, התאבד עם תחילת המשלוחים לטרבלינקה, ושנה אחרי מרד גטו ורשה - קסטנר וחבריו ידעו בוודאות, מהרבה מקורות, על אושוויץ והשואה. בכל זאת ניהלו מין משא ומתן עם הנאצים ואירגנו רכבת מיוחסים שזחלה לשווייץ בשעה שמאות אלפי יהודי הונגריה נדחסו לרכבות משא שדהרו לאושוויץ, ללא ידיעה ברורה וודאית מה צפוי להם; וזאת ללא יוזמות התנגדות או בריחה, שהיו הרבה יותר זמינות ב1944- אחרי היחלשות גרמניה ולקראת תבוסתה.

השאלות אם אשליית המשא ומתן עם הנאצים וספיחיו, ולכאורה חסימת מידע ומסר ברור לקהילות, תרמו להגדלת היקף השואה בהונגריה - נשארות פתוחות ומדממות.

פרופ’ אלי שמיר, ירושלים

*

לידיעת פרופ’ דן לאור: המעגל בפרשת קסטנר נסגר כאשר בית המשפט קבע, אחרי שמיעת עדויות אינספור, שקסטנר מכר את נשמתו לשטן. ואני, כניצול יחיד של משפחתי, מוסיף ואומר: מאות אלפים הלכו כצאן לטבח בגלל שיטת ההרדמה (לוקחים את היהודים לעבודות ביצורים) שלה הוא נתן יד, אף שידע כבר מזמן על אושוויץ.

אין לפרשה זו כל קשר לבחירתה של מרב מיכאלי לכנסת, ואנחנו, החיים עם הפצע המדמם הזה, נצעק בכל הזדמנות שבה נראה ניסיונות לטשטוש הפרשה.

אלי אבידן, חיפה

בעיה יהודית בפרינסטון

לפני ימים אחדים קיבלתי מחברה יקרה בארצות הברית דוא”ל שזיעזע אותי. הקטע שתירגמתי מתוכו מאיר שוב את הנזק, לא רק הפוליטי אלא הרגשי־לאומי, שגורמים בנימין נתניהו וממשלתו. הכותבת היא אשה כבת שבעים מהעיירה פרינסטון שבניו־ג’רזי (היא ביקשה להישאר בעילום שם):

“מנקודת המבט שלנו, ברור שנתניהו הוא אסון ליחסי הציבור של ישראל. כל כך הרבה יהודים אמריקאים, בני דורנו ובני הדור של ילדינו, הצטרפו לג’יי־סטריט כדי להוכיח לעולם שלא כל היהודים האמריקאים תומכים בצורה עיוורת במדיניות הישראלית, שהם אינם חוששים למתוח ביקורת על ישראל. לא כולנו תומכים באייפא”ק.

“הבעיה כאן בפרינסטון, שבה אנו מוטמעים לחלוטין (כך לפחות אנו מאמינים), היא שלאחרונה יש תחושה של אי־נוחות מסוימת, קונפליקט מסוים, בין יהודים שנטמעו, בהם בעלי משרות בכירות באוניברסיטה, לבין עמדה תוקפנית אנטי־ישראלית של ידידינו הגויים. כמה מבין אלה האחרונים הפכו למבקרים קשוחים של ישראל, עד כדי ערעור על זכותה להתקיים, והם מגלים אטימות כלפי חבריהם היהודים. הם אינם מבינים שאף שאיננו הולכים לבית הכנסת, ולא מקיימים הרבה מנהגים יהודיים מעבר לחגי ישראל, אנחנו כן דואגים לשלומה ולקיומה של מדינת ישראל... סדקים עמוקים נבקעו לאחרונה בינינו לבין חברינו הקרובים”.

רחל פן, תל אביב

דאגה לחיים

בתגובה על "ממחר אוטובוסים נפרדים לפועלים פלסטינים ולמתנחלים" מאת חיים לוינסון (“הארץ”, 3.3)

כנוסעת מתמידה בחברת "אפיקים", המפעילה אוטובוסים ביהודה ושומרון, ברצוני להגיב על הטענה שההחלטה להקצות אוטובוסים מיוחדים לפלסטינים היא בבחינת "אפרטהייד". אי אפשר לדבר על "אפרטהייד", מאחר שביהודה ושומרון ערבים אזרחי ישראל מורשים לנסוע באותם האוטובוסים כמו יהודים אזרחי ישראל.

צריך לזכור שהחלטת ההפרדה נובעת מהפיגועים הרבים שהיו באוטובוסים, ובוצעו על ידי נוסעים פלסטינים "תמימים". לפני כשנתיים החלו ארגוני "זכויות אדם" לדחוק בפלסטינים לעלות לאוטובוסים ישראליים. התוצאה היתה שפלסטינים נדחקו לאוטובוסים, מילאו אותם, ואילו נוסעים ישראלים רבים, כמוני, ירדו מהאוטובוס מחשש להתפוצץ. האם אותם יפי־נפש המטיפים למתנחלים מוסר היו עולים על אוטובוס שבו קיימת סכנה להתפוצצות מטען?

אשר לארגוני "זכויות האדם", חבל שהשוויון של הפלסטינים בתחבורה הציבורית חשוב להם יותר מחיי ישראלים, גם אם מדובר רק ב"מתנחלים". אם יכפו על חברת "אפיקים" להעלות פלסטינים לאוטובוס, הנוסעים הישראלים יימנעו מנסיעה בתחבורה הציבורית.

אדוה נוה, שערי תקוה

תנו לשמש לעבוד

כל מי שרואה בעונת הגשמים את מיליוני המטרים המעוקבים שזורמים בשצף קצף בנחלים ובמערכות הניקוז ומתבזבזים בדרכם אל הים, נחמץ לבו בקרבו. יש לעשות מעשה שימנע את הבזבוז של נוזל חיוני זה. במלחמת העצמאות הצילו 1,100 בורות מים בירושלים את תושביה הנצורים מהתייבשות. בטכנולוגיה של ימינו ניתן לשכלל ולהגדיל עשרת מונים את כמויות המים שנאגרות. לכן נחוצה מאוד חקיקת חוק להתקנת בורות לאגירת מים, שאליהם ינקזו מרזבים את מי הגשמים.

וזה אינו הפתרון היחיד. כבר לפני כ–140 שנה התקינו בעלי מכרה בלב מדבר בצ'ילה מתקן התפלה שמשי (סולארי). מתקן זה, שהיה בצוּרת חממה בעלת דפנות זכוכית משופעות, התפיל וסיפק 20 אלף ליטר מים ביממה; וכל זאת בידע המדעי, בטכנולוגיה ובחומרים של המאה ה–19. על אחת כמה וכמה שבידע ובחומרים שעומדים היום לרשותנו אפשר להתקין בנגב מתקני התפלה שמשיים ולהתפיל את מי התהום המליחים המצויים שם בשפע.

שמעון גרובר, הרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו