בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 12.3.2013

תגובות

עונש מנותק מן המציאות

בתגובה על “סגן ראש העיר תל אביב הורשע בזיוף מסמך ויעזוב את תפקידו” מאת אילן ליאור ורויטל חובל (“הארץ”, 7.3)

פאר ויסנר, סגן ראש העיר תל אביב, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב במעשים שיש בהם משום קלון והעונש ה"חמור" שהוטל עליו הוא 250 שעות עבודות שירות. ויסנר, הקוזק הנגזל, עיניו זולגות דמעות תנין, מלין ש"המשפט היה קפקאי ומנותק מהמציאות".

ויסנר הורשע בזיוף מסמך, שלולא נתגלה זיופו היה הדבר מאפשר לו לגנוב מהציבור 35 אלף שקל מדי שנה. זאת בעודו מכהן בתפקיד ציבורי רם, ותוך מעורבות בהליך שלשמו זויף המסמך, כלומר גם עבירת שחיתות. ואם על כל זה העונש הוא 250 שעות שירות, התוצאה אכן מנותקת מהמציאות.

על מעשים כאלו צריך להטיל עונש מרתיע של מאסר בפועל.

דב כהנא, בני ברק

שינוי טרמינולוגיה

החתירה ל"שלום" והשימוש במלה בפי הפוליטיקאים מהווים מכשול לרעיון בכללותו ולהשגתו. בימי התנ"ך, כשהגענו לתקופת שקט ארוכה יחסית, מוגדר העניין "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".

"שלום" ו”שלום עולמי” הם מושגים ערטילאיים שיוגשמו באחרית הימים. כדי לחולל שינוי באזורנו ובארצנו, מצווים נציגינו לשנות את הטרמינולוגיה ולדבר עם שכנינו על "דו־קיום", דבר שיקל על שכנינו ועלינו.

הסכמה על דו־קיום תאפשר לשכנינו ולנו לחיות בחלק זה של העולם במינימום של שפיכות דמים ועם אנרגיות טובות שיופנו לפיתוח האזור. כולנו נצא נשכרים מכך.

ארי פלדהקר, רמת השרון

טשטוש הקו המפריד

בתגובה על "יש שופטים בעופר" מאת חיים לוינסון ("הארץ", 10.3)

המסקנה היחידה שניתן לגזור ממאמרו של חיים לוינסון היא כי הגיון הכיבוש חילחל כבר מזמן למערכת השיפוטית האזרחית, ולכן הקו המפריד בין השופטים בבתי הדין הצבאיים לבין השופטים במערכת האזרחית אינו קשוח ורציף. ואולם, לא זו המסקנה שבה מעוניין לוינסון. בעזרת טשטוש הקו ואזכור קיומם של שופטים סימפטיים מהצד הצבאי ושופטים לא סימפטיים מהצד האזרחי, הוא מבקש להפוך את הדיון במערכת המשפטית השולטת בחיי הפלסטינים הכבושים לפרטני, אישי - ומניה וביה להצדיק את המערכת בכללה.

לוינסון מציין לטובה את אחוז הזיכויים בתיקים שבהם נוהלו הוכחות, אך לא מספק לנו את היחס בין אלה לבין המספר העצום של תיקים שבהם הנאשמים מיואשים מראש ומחליטים לסגור עסקת טיעון כדי לקצר מאוד את משך מעצרם (שהרי כמעט תמיד הם נעצרים עד תום ההליכים). הוא גם מתעלם הן מההבדלים המהותיים (במבנה ובתכנים) בין מערכות השיפוט הצבאית והאזרחית והן מכך שב"נושאים ביטחוניים רגישים", שופטי בית המשפט העליון נוהגים כאחרון השופטים הצבאיים - מביעים אמון מלא ועיוור בראיות החסויות המוצגות להם, אך לא לנאשמים, שאינם יכולים להתגונן. זה מה שמוכיחה זוועת המעצרים המינהליים, ולא את צביעות המחנה הליברלי העלום המוזכר במאמר.

לאחר שעות רבות של חשיפה לאטימותם של שופטים בבתי הדין הצבאיים נוכח עדויות חוזרות ונשנות של עדים על כך שסחטו מהם בעינויים (קשירה מכאיבה, מניעת שינה) הודאות או הפללות של אחרים, אינני יכולה להרשות לעצמי להתפנק בגישתו ה"מורכבת" של לוינסון. מערכת השיפוט הצבאית אכן נועדה רק לאפשר את השליטה בפלסטינים, ושום שופט, נעים ומתחשב ככל שיהיה, לא יכול לשנות זאת מתוכה.

ענת מטר, הוועד הישראלי למען האסירים הפלסטינים, רמת השרון

ממשלה בריאה?

כנראה שהתרגלנו כבר להסתדר בלי שר בריאות. בכל מעשה התשבץ הממשלתי החדש אינני רואה מינוי שר בריאות. אולי בכל זאת יקום מישהו ויסכים "להתנדב" ולמלא תפקיד זה?

כנראה שאף אחד כבר לא רואה בזה חשיבות, ומה שהיה הוא שיהיה.

שנהיה בריאים.

דרורה כהן, אשקלון

עברית יפה

בתגובה על "איך קרה שדווקא לבנת" מאת יוסי שריד ("הארץ", 8.3)

מאמרו של יוסי שריד מדגים בצורה מבריקה ווירטואוזית מה אפשר לעשות בשפה העברית. מאמר כגון זה ודומיו צריכים להיות מונחים על שולחנו של שר החינוך הבא, יהא אשר יהא, ועל מכתבותיהם של עורכי העיתונים. זאת, כדי להזכיר להם מדי יום מאין באנו, לאן כדאי שנלך ואיך אפשר לעשות זאת.

יש להצר על כך ששריד, בניגוד לדעתו במאמר, אינו אחד המועמדים להיות שר החינוך.

יוסי בלאט, ירושלים

לא רק שותף

בתגובה על “הלבנון, מהדורת הדיגיטל” מאת עופר אדרת (“הארץ”, 1.3)

כנינתו של יואל משה סלומון קראתי בעניין את הכתבה על עיתון “הלבנון”. לצערי לא הודגש בה חלקו החשוב של סלומון בהוצאה לאור ובעריכת העיתון בתחילת דרכו; הוא מוזכר רק כאחד השותפים. את מכונת הדפוס רכש סלומון בכספי הנדוניה שלו. את בית הדפוס פתחו הוא ושותפו מיכל כהן, ורק אחר כך צירפו אליהם את יחיאל בריל. בעריכת העיתון בשנים תרכ"ג־תרכ"ד היו שותפים סלומון ובריל. רק אחרי המעבר לחו”ל לקח על עצמו בריל את העריכה הבלעדית של הירחון.

אורנה ברד, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו