רגע לפני חורבן הבית

איל בן זקן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איל בן זקן

קיבלתי באחרונה את החוברת התכולה, המבשרת את הכנס השנתי של עורכי הדין באילת. והנה להפתעתי, במקום שאחוש התרגשות לקראת הכנס, כמדי שנה, הציפה אותי תחושה עזה של בושה המהולה בעצב. החוברת, מטעם מחוזות לשכת עורכי הדין (להבדיל מכנס הלשכה), מסמלת בעיני את השפל שאליו הגיעה לשכת עורכי הדין. אנו, עורכי דין מן השורה, נכלמים למראה המלחמה המתנהלת לנגד עינינו במלוא עוזה בין המחוזות ללשכה המרכזית – מלחמה הגורמת לשיתוק הלשכה ועלולה להביא גם לחורבנה.

לצערי, מצאתי חיזוק לתחושותי בפסק דין של השופט קובי ורדי, שניתן במחלוקת (אחת מני רבות) שהגיעה לאולמו, ובו התבטא במלים קשות ביותר ("המצב הקיים הוא בלתי אפשרי, מבזה ומביש"). דווקא אנו, עורכי הדין, היודעים ליתן ללקוחותינו עצה טובה, המשלבת תבונה, ניסיון ומקצוענות, להנחותם בדרך הראויה, להציע פתרונות נכונים ויצירתיים לכל מחלוקת (גם יצרית), דווקא אנחנו נפלנו וכשלנו בביתנו.

איני יודע מי אשם, מי התחיל ומי צודק, ממש כשם שאיני בקי בפרטי המחלוקת. אני יודע, שכאשר אנו נותנים ל"אגו" להוביל ולנהל אותנו, הוא ממיט עלינו חורבן. דומה שרק עניין של זמן הוא עד שהכל יתפרק, וכבר נרמז לכך בוועדה שמינה שר המשפטים לבחינת התנהלות לשכת עורכי הדין, בראשות השופטת (בדימוס) אילה פרוקצ'יה.

האומנם טחו עינינו מלראות, ששנאת אחים הביאה פעם אחר פעם לחורבן הבית? ובפעם הזאת יהיה זה בית הלשכה.

ייתכן שהגיע הזמן לערוך שינויים במוסד זה, ואולם האם חובה לעשותם מתוך חורבן? האם לא ניתן בשיח חברים (תרתי משמע), לפתור כל סכסוך? כמגשר נוכחתי לדעת, שצדדים שכוונותיהם נקיות ידעו לפתור כל סכסוך מתוך ראייה נכוחה וכנה והכרה באינטרסים של כולם.

זה הזמן – ואני תקווה שלא איחרנו את המועד - להציל את עצמנו, את ביתנו המשותף, ובעיקר את כבודנו.

איל בן זקן, עורך דין ומגשר, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ