בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 17.3.2013

תגובות

של מי הדם הזה

בתגובה על "למה להם פוליטיקה?" מאת אסתר זנדברג (“הארץ”, 14.3)

מארגני “הסיור של עמותת האדריכלים ביהודה ושומרון”, הדורשים להימנע מ”היבטים פוליטיים” ולהתמקד “אך ורק בהיבטי תכנון”, נוקטים גישה המנטרלת את סולם הערכים והמוסר, מתעלמת ממטרות הפרויקט (ההתנחלות בשטחים) ובוחנת רק את האמצעים, דרכי הפעולה, וכו'. שאלה כמו “האם המטרה צודקת, מוסרית, הומנית", אינה נבחנת כלל.

פרויקט צינור הדם מלפני 50 שנה ממחיש את הסכנה בגישה זו. ב–1961 הציע פרופ' חיים חנני להנהיג בטכניון לימודי הומניסטיקה. בסנאט הוא נתקל בהתנגדות, בטענה שאין די זמן ללימוד המקצועות העיקריים. כדי להדגיש את הצורך בלימודים הומניים הוא הטיל על הסטודנטים תרגיל שנועד לכאורה לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא הציג להם שאלה אחת בלבד: איזו אינפורמציה טכנית נחוצה כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד (בגרסה אחרת: מחיפה לאילת).

הסטודנטים ביקשו לדעת על תוואי הצינור והטופוגרפיה לאורכו, מה צריך להיות קוטרו, מה צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו ועוד שאלות טכניות לרוב. כשסיימו את מלאכתם הודיע להם חנני כי ביקש בעצם לבחון את רגישותם המוסרית: איש מכם לא שאל מדוע נחוץ בכלל צינור להעברת דם, של מי הדם הזה ומי שפך אותו.

חנני הציג את תוצאות התרגיל לחברי הסנאט, שהזדעזעו והחליטו להנהיג בטכניון לימודים הומאניים. מעניין אם הארכיטקטים שישתתפו בסיור למדו לימודי הומניסטיקה.

אמנון פורטוגלי, מרכז חזן לצדק חברתי במכון ון־ליר, ירושלים

די לאכזריות

ברחבי הארץ פרושים שלטים שקוראים לחדול מהאכזריות כלפי ג’ונתן פולארד. ומה לגבי הפסקת האכזריות כלפי אסירים פלסטינים שיושבים יותר מ–15 שנים בכלא הישראלי? שחרורם עשוי להקל גם עלינו.

אורי כרוך, כמון

רטוריקה מתלהמת

בתגובה על “סוריה האחרת” מאת סלמאן מצאלחה (“הארץ”, 13.3)

כל משקיף בלתי משוחד הגיע מזמן למסקנה ששום צד מהצדדים הלוחמים בסוריה אינו מסוגל לנצח. התיקו המסתמן הזה מהווה מקור לתסכול. התוצאה של התסכול הזה בקרב אנשים שפויים היא חיפוש מוצא של פשרה. אך ישנם אחרים שבוחרים להגביר את זרם ההשמצות והקללות כאילו חסרה לנו רטוריקה מתלהמת סביב הסכסוך בסוריה.

עם סוג זה של מגיבים שלוחי רסן נמנה סלמאן מצאלחה, המאמין שההרג נמשך כיוון שחסר בתרבות הערבית העיקרון של חשבון הנפש. זאת טענה מוזרה ביותר וכמעט גזענית. אני לא מצאתי הצטיינות יתרה אצל הישראלים ואחרים במערב בעניין הזה של עשיית "חשבון נפש", אבל זה לא העיקר.

ברור שבסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם. מזמן נכשל הניסיון להציג את האירועים כאילו מדובר בשליט אכזרי שהחליט לרצוח את עמו. עוד התברר, בניגוד לציפיות, שאסד אינו בודד ואינו מבודד. הרי כל התחזיות על נפילתו המהירה התבססו על כך שאין לו תמיכה עממית, שהצבא יתפרק, ושהתמיכה אצל הדרוזים וחלק של הסונים תיעלם.

במצוקתו, פתח מצאלחה בהתקפה נמוכה ביותר נגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הוא אץ־רץ לגלות לציבור הרחב שישנם "תומכי אסד המתהלכים בקרבנו". זו לשון "ציד המכשפות".

ראובן קמינר, ירושלים

פוליטיקאים מזן חדש

ללא כל קשר לעמדות הרעיוניות של מפלגות יש עתיד והבית היהודי, כמו גם של מפלגת העבודה, עלינו לברך על חזרתה של פוליטיקה מהסוג שפעם היה לנו (בניכוי מנת הנוסטלגיה הנוטה לעוות את מציאות העבר). לקראת הבחירות לכנסת ה-19, שלוש מפלגות אלה הציגו לציבור מצע מסודר המבוסס על כמה עקרונות בסיסיים, שבמשך חמישה שבועות תמימים גם ראש הממשלה, גם צוות יועציו וגם גורמים בעלי עניין אחרים לא הצליחו לקעקע אותם או להמירם בכורסאות מעור הצבי.

הניסיונות של אחדים ממנהלי המו”מ לשים ללעג את האמרות “מלה זו מלה” ו”הבטחה לבוחר זו הבטחה שיש לקיים” פעלו כבומרנג לטובת הפוליטיקאים מהזן החדש. על כן יש מקום לתקווה, שלקח חיוני זה יילמד גם על ידי שאר המפלגות, כדי שהבוחר יידע בעד מה הוא מצביע וכדי שיקבל את המובטח לו. להתנהלות כזאת קוראים דמוקרטיה ייצוגית במיטבה.

עמוס שבואלי, חיפה

לרפא את הפצעים

בתגובה על מכתביהם של פרופ' אלי שמיר, "פרשת קסטנר עדיין פתוחה" ("הארץ", 6.3), ושל ד"ר יצחק קציר, "מה ידעו יהודי הונגריה" ("הארץ", 8.3)

קרובי משפחתי אשר נשלחו לאושוויץ להשמדה ב־16 באפריל 1944 ומאות אלפי יהודי הונגריה שחלקו עמם גורל זהה, לא ידעו על הגורל המצפה להם. במשפט הוכח כי לוועדת ההצלה, בראשות ישראל קסטנר, היו ידיעות מפורשות על המתרחש במחנות ההשמדה ועל הגורל המצפה ליהודי הונגריה. ועדת ההצלה, כגוף, לא רק שלא הזהירה את היהודים, אלא אף הסתירה מהם את אימי השואה.

לכן, טענותיו של פרופ' אלי שמיר - "לא הודיעו" או אף "הסתירו" - נכונות, והניסיון של ד"ר יצחק קציר להציגן כשקר מנוגד לעובדות, כפי שנקבעו גם בפסק הדין של בית המשפט העליון, שאותו מציין ד"ר קציר.

תקצר היריעה לתאר את כל נקודות החובה לרעתו של קסטנר. עצתי לכל מגיניו - תנו לזמן לרפא את הפצעים שפרשה זו גרמה לנו.

עו"ד שרה צוקרמן, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו