בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 18.3.2013

תגובות

למי שייכת ישראל?

בתנועה הקיבוצית מתקיים בימים אלה דיון על משימות לאומיות. אני מציע שהתנועה תעלה לסדר היום הלאומי שאלות יסוד הנוגעות לצביון הלאומי־החברתי של ישראל: למי שייכת ישראל? האם לאומה־הדת היהודית, או לאומה הישראלית? מהו האופי הרצוי של אומתנו?

כצעד ראשון באימוץ ההצעה תפתח התנועה הקיבוצית דיון על שאלת הקרקעות בישראל, תוך כדי הכרזה על מהלך לתיקון העוול ההיסטורי שנעשה לעקורי איקרית ובירעם.

נימוקי הוא: ישראל שרויה באשכול של משברים, שסעים חברתיים, הסכסוך הישראלי־הפלסטיני, העוני ועוד. בכל הסלמה בהם, שאלות היסוד לוחצות ביתר שאת. אלא שאנו דוחים שאלות אלו, בכל פעם באמתלה שונה, כולל האמתלה הקבועה שיש להיזהר שלא לטלטל את הסירה. בכך אנו גורמים לקיפאון חברתי ומדיני, להעמקת הייאוש ולהסלמת הקונפליקטים. החלופה היא לדון בפתיחות ובגילוי לב בשאלות היסוד הנוגעות לצביון הלאומי־החברתי של ישראל.

חן יחזקאלי, ראש הנקרה

ישראל תישאר מעצמה

בתגובה על “ראש הממשלה אובמה” מאת
ארי שביט (“הארץ”, 14.3)

ארי שביט קובע, שעם הגעת איראן ליכולת גרעינית צבאית, תם העידן של היות ישראל ''מעצמה אזורית הגמונית'' ושל היכולת הישראלית לחיות חיים נורמליים המבוססים על המונופול של דימונה, ושעתה גורל מדינת היהודים תלוי בנשיא ארצות הברית. שלוש קביעות אלה מופרכות לחלוטין. ישראל תישאר מעצמה אזורית, אך היא מעולם לא היתה הגמונית באזורנו. מלחמת העצמאות הוכיחה את יכולתנו לשרוד בתנאים של יחסי כוחות שלא יכולים להיות גרועים מהם. בכל מלחמותינו לא היה ל”דימונה” כל תפקיד, ואין לה שום השפעה בהתמודדותנו עם הפלסטינים, שזאת הבעיה העיקרית של המדינה.

ביחס לתפקיד של ארצות הברית, ברור ששינויים בתוכה, דמוגרפיים ואחרים, יצמצמו בעתיד את עניינה במזרח התיכון. לכן עלינו לנווט את גורלנו בעצמנו, במדיניות מציאותית ובלא נטיות משיחיות או אפוקליפטיות. אין סיבה שמדינת היהודים על יכולותיה האדירות לא תשרוד בדורות הבאים, ואל לעיתונאים לזרוע פניקה בציבור.

ישראל שטיין, תל אביב

מצרך מבוקש: היגיון

בתגובה על “נטל ההוכחה” מאת עמוס הראל (“הארץ”, 17.3)

המתווה לגיוס החרדים מנציח דווקא את האי־שוויון. מוסכם בו כאקסיומה, שעקרונית החרדים פטורים מגיוס ורק צריכים לספק מכסה של משרתי ציבור. שוויון היה בהסדר ההיסטורי המקורי, ולפיו היתה מכסה של מקבלי פטור מן השירות. זה הקביל למקובל בעולם בתחומים רבים, כגון מכסה של סטודנטים במקצועות שהוראתם יקרה, או מכסה של מהגרים למדינה.

חוסר ההיגיון של מתווה הגיוס איננו מפליא. זהו חלק מחוסר־ההיגיון מעוות המציאות אשר רווח בכל שדרותינו, מן הארזים ועד לאזובי הקיר (הכוונה לטחבי הקיר). ככה אנו מתכננים תעלת ימים על גבי מוקד של רעידות אדמה. ככה במערכת ההשכלה הגבוהה מעוניינים במחקר ולא בהוראה (עובדה שהמורים אינם לומדים ללמד, לרבות לבחון; ועובדה שכאשר ספרו את האוניברסיטאות בקשר לפיתוח באריאל לא ספרו את האוניברסיטה הפתוחה). ככה אנחנו שומעים על מעלות חום כאשר הכוונה לטמפרטורה, ושומעים ש"החנות תהיה פתוחה עוד שבוע" כשלמעשה רק בעוד שבוע היא תיפתח.

רק רשלנות? הכל "רק" רשלנות בחשיבה.

פרופ’ (אמריטוס) יהודה ורנר, ירושלים

הסכנה: דיכוי מיעוטים

בתגובה על מכתבו של שלום גרשון, “עריצות המיעוט” (“הארץ”, 14.3)

לדעת שלום גרשון (שהגיב על מאמרי “אנחנו הרוב”, “הארץ” 12.3), קיימת בישראל תופעה של "עריצות המיעוט" (לפי מכתבו - החרדים), ולפיכך נכון להחזיר את השלטון לידי הרוב.

החשש מעריצות המיעוט אינו מופרך, אך במציאות החיים, הן בישראל והן במדינות אחרות, כולל דמוקרטיות, הסכנה האמיתית היא של דיכוי מיעוטים ולא השתלטותם על הרוב. גם בישראל הישגי החרדים (שהכותב מניח שאני מדברת בשמם, ולא היא) אינם נובעים מכוחם, אלא מכוח חבירתם אל הרוב השולט, גם כשלא היוו לשון מאזניים. כל זאת משיקוליו הפוליטיים ולפעמים אף האידיאולוגיים של אותו רוב.

פסילה כוללת של ערביי ישראל (שעליה התנצל יאיר לפיד) יכולה להיות דוגמה נוספת לתפישת "אנחנו הרוב". ובצדק רב מזכיר גרשון את הצורך של שלטון הרוב להביא בחשבון את הזכויות והצרכים של המיעוט הערבי.

מסוכן מאוד כששלטון מנופף, אפשר לומר ללא הרף, בכוחו להשליט את דעתו מהטעם שהוא הרוב. במדינה דמוקרטית השיח המוביל של השלטון צריך להיות מוכוון ערכים ולא מוכוון כוח (שיש לו) להכתיב את דעתו. זהו מדרון חלקלק, שיש להיזהר מפניו.

עו”ד צביה גרוס, תל אביב

שיעור היסטורי

בתגובה על "טרגדיית הפליטים נדחתה לזמן מה" מאת תום שגב ("הארץ", 15.3)

את מאמרו מסיים תום שגב בפרידה מקוראי מדורו "שיעור היסטוריה". לדעתי, וייתכן שגם לדעת רבים, יש לאפשר לשגב להמשיך בשיעורי ההיסטוריה שלו, אשר פתחו שער לאירועים מן העבר ואשר שגב הפכם לאקטואליים. אל תהפכו את המדור "שיעור היסטוריה" לחלק מן ההיסטוריה.

אורי צימלס, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו