שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בגנות ההכלה, 
בעד חינוך טכנולוגי

איילת קורן-שטיינר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת קורן-שטיינר

בשנה האחרונה החליט משרד החינוך להשקיע מאמצים עילאיים בכדי להטמיע מושג חדש במערכת החינוך: הכלה. לא ברור לי לגמרי את מי אמורים להכיל ואולי הכוונה להכליל. מה הגבולות של ההכלה הזאת? האם בית ספר אמור להכיל את כל סוגי האוכלוסיות ואת כל סוגי הקשיים? אם כן, בשביל מה נועדו התמחויות שונות בחינוך?

לפני כחמש שנים החליט משרד החינוך להטמיע את “אפס סובלנות לאלימות”. בתקופה זו, יצאו נהלים חד־משמעיים לגבי התנהלות במקרים שתלמידים התנהגו באופן אלים בין כותלי בית ספר. מדיניות זו עזרה להחזיר את הגבולות במקום שהיה בלבול ופריצת גבולות, ומניסיוני כרכזת שכבה, הפחיתה וכמעט העלימה את האלימות בבית הספר, כשהתלמידים ראו שבנושא זה המדיניות ברורה וחד־משמעית.

וראו זה פלא. עברו ארבע שנים ועכשיו אנחנו מכילים. כולם כלולים, הכל כלול, והמורה ובית הספר מהווים מכל.

משרד החינוך לא השכיל להבהיר את גבולות ההכלה. לא ברור לי מה הרווחנו מ”אפס אחוזי הנשרה”. מי הרוויח מזה? תלמידים שבעבר יכלו לצבור חוויות של הצלחה ולצאת לחיים עם מקצוע והכנסה יפה במסגרת לימודים בבתי ספר מקצועיים, נאלצים לשבת בבתי ספר עיוניים, לנסות, להיכשל, לצאת ללא בגרות, וכל זאת - בזכות ההכלה. בתי הספר המקצועיים נסגרו זה אחרי זה במקום לנסות לשפר אותם ואת תדמיתם.

כפי שאיננו דומים זה לזה בבגרותנו, איננו דומים זה לזה בנעורינו. הצלחה יכולה להיות בלימודים עיוניים, אך לא פחות מכך בלימודיים מקצועיים. כמי שהתחילה את דרכה בבית ספר מקצועי, ראיתי במו עיני את התהליך החינוכי שנוער מנותק עבר סביב הצלחתו בעולם העבודה, כאשר חונך מקצועי צמוד אליו. אינני מבינה איך משרד החינוך לא השכיל להבין את מגוון תלמידינו, ובמקום ליצור מסגרות מגוונות יותר, צימצם את כולן לבתי ספר עיוניים תחת הסיסמה: הכלה.

איילת קורן־שטיינר, חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ