בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 10.4.2013

תגובות

גרירת הרגליים נמשכת

בתגובה על "נתניהו: בכל דור ודור אנו מצווים להבטיח שלא תהיה שואה נוספת" מאת יהונתן ליס וגילי כהן ("הארץ", 8.4)

ביום שבו קראנו שישנם בארץ פחות מ–200 אלף ניצולים וכאלף מהם הולכים לעולמם בכל חודש (לא שבעים מדי, ללא כל התרופות שיכלו להאריך את חייהם) - ביום הזה אני רואה את הטקס ב"יד ושם" ושומע את המלים הנבובות של הדוברים על הגבורה ועל הלהבה שלא תכבה ועל הרוח שתלך לפנינו. ואני שואל: מנין להם האומץ לעמוד מול הניצולים האלה ולומר את הדברים האלה, בעוד גרירת הרגליים והבטחות השווא לדאוג לרווחתם בימיהם האחרונים נמשכות ונמשכות והם מתים, מתים.

מותר לכל אחד לפקוח עיניים ולומר את הדברים האלה, ולי אולי קצת יותר, כי בעצמי הייתי אחד מספיחי השואה אם כי בתוכה לא הייתי (אך היו שם ונספו כ–70 מבני משפחתי), ובזכות זאת אני כאן, גאה במה שהשגנו, אך בוש במצב שהצגתי, בידיעה שבהחלטה אחת אפשר לפתור את הבעיה האומללה הזאת. או שכבר לא אכפת? עוד מעט ממילא זה ייגמר?

ד"ר אריה קדם, ירושלים

סטטוס מצייץ

פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ועוד, אלה רק כמה מהכלים הפוליטיים החדשים שפוליטיקאים "צעירים" עושים בהם שימוש. הרשתות החברתיות הפכו לזירה משמעותית בהפצת רעיונות פוליטיים; הן זמינות לקהל עצום ומגוון ומאפשרות לקורא להביע את דעתו בפומבי. הן משמשות קרקע דשנה לדיונים בין אנשים בעלי דעות שונות היכולים להעשיר זה את זה, וכך מאפשרות הפריית רעיונות.

אבל חשוב לזכור שצנזורה ושמירה על ערכי כבוד האדם אינן נאכפות ברשתות אלו, מה שמביא לחשיבות שבשמירה על העיתונות הכתובה. אי לכך על הפוליטיקאים והציבור לחזק ולהעצים את העיתונות הכתובה ולזכור שברגע האמת, שבו הרשתות החברתיות יצאו למתקפה ולא יכבדו את כללי האתיקה והמוסר, העיתונות הכתובה תהיה שם.

אור פונדקי, יבנה

הישג נדיר

בתגובה על "זוהי אנגליה" מאת מיה סלע ("הארץ", 2.4)

בתור אחת מן "השלושים" שקראו את תרגומו של שמעון זנדבנק ל"סיפורי קנטרברי", אני זוכרת את החוויה המפעימה שבקריאת טקסט מן המאה ה–14 כאילו נכתב בימים אלה ממש. זנדבנק השיג הישג נדיר: הפך אלפי שורות שיר באנגלית של ימי הביניים לשיר עברי נחרז, שוטף, שנון ומשעשע בלי די. לא במקרה היה תרגומו רב־מכר ונמכר באלפי עותקים.

מאחר שמאיר ויזלטיר מספר ש"לא פגש אדם שאמר שקרא את הספר הזה כולו ודיבר אמת", חבל שלא פגש אותי.

נעמי ענר, ירושלים

הפרדה בלתי רצויה

בתגובה על “קפקא פתח לי שער” מאת מיה סלע (“הארץ”, 8.4)

פרופ’ אוטו דב קולקה חוזר ומדגיש בראיון כי נקט הפרדה מוחלטת בין חוויותיו באושוויץ לבין כתיבת ספרי ההיסטוריה של התקופה האפלה. המושג שהוא כנראה מתייחס אליו, "ללא שיפוט ערכי", מוכר לי היטב מתקופת לימודי לתואר ראשון בכלכלה. ובכן, לדעתי אי אפשר וגם לא רצוי לכתוב היסטוריה של תקופת התופת ללא "שיפוט ערכי". זה לא מחקר על מחלת הסרטן, למשל, או על תורת היחסות.

ובאותו עניין, אך להבדיל אלף הבדלות, "נערי האוצר" בוגרי המחלקות לכלכלה מודרכים כביכול רק על ידי חשיבה נקייה משיפוט ערכי. לא פלא לכן שפרי עשייתם מביא לעתים קרובות לתוצאות אבסורדיות, וראו "גילוי" החור הגדול בתקציב.

סטרול זלמן ליבו, ירושלים

אין מנוס מאיזון

בתגובה על מכתבו של יהושע מץ, “אין חשש מהגדלת הגירעון” (“הארץ”, 7.4)

יהושע מץ אינו חושש מהגדלת הגירעון התקציבי. הוא אינו מוטרד מהבעיה המוסרית שמעוררת הגדלת הגירעון. תשלום החובות הנושאים ריבית יוטל על הדורות העתידיים שמצבם יהיה קשה יותר ממצב הדור שלנו, בגלל הגידול באחוז הפנסיונרים באוכלוסייה והגידול באחוז החרדים שאינם מראים כל נטייה להשתלבות בכלכלה היצרנית לגווניה.

הכותב אינו מתייחס למשמעות של גירעון מבני שנובע ממערכת הוצאות קשיחה, שגדלה עקב החלטות ממשלה והמחאה הציבורית, ואינה ניתנת לשינוי ללא רעידת אדמה חברתית ופוליטית. הוא אינו מתייחס גם לזמן שדרוש כדי לשנות מערכת מסים שמיטיבה עם גורמי כוח שלא תש כוחם.

מץ מביא לדוגמא את ה”ניו דיל” של רוזוולט, שלדעת כלכלנים לא מעטים היה קורס לולא מלחמת העולם והצורך לבנות מחדש את ההרס שלאחריה. וגם אם כלכלנים אלה אינם צודקים, איזו מדינה יכולה להשתוות לארצות הברית במידת האמון שהיא מקבלת מהעולם?

בטווח ארוך יש לבצע שינויים מבניים שיבטיחו מבנה בריא של הכנסות והוצאות, ובטווח הקצר אין מנוס מאיזון, כך שהחוב ביחס לתוצר לא יגדל.

ד"ר מאיר דביר, רמת אפעל

השם הנכון

בתגובה על "הבלדה להגנת הצומח" מאת צפריר רינת (“הארץ”, 25.3)

שמחתי לקרוא בכתבה על המפעל החיפאי הוותיק "בלו־בנד תלמה" שהתגייס גם הוא להגנת פרחי הבר, רק חבל שבמקום שמו של המנכ"ל והבעלים, ארנסט שמעון טלטש, הופיע בטעות שמו של ראובן הכט, מנכ"ל ובעלים של ממגורות דגון בחיפה.

דני בר־שי, טבעון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו