בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 11.4.2013

תגובות

הפצת מחלות

בנאומו בערב יום השואה ב"יד ושם" תקף ראש הממשלה את ראשי המשטר באיראן, אשר כינו את ישראל "גידול סרטני שיש לעוקרו מן המזרח התיכון" והאשימו את היהודים ב"הפצת מחלות". בוודאי לא נעלם מראש הממשלה, כי את הדימוי לסרטן למד מחמוד אחמדינג'אד מחברת הכנסת מירי רגב, ואילו את הטענה על הפצת מחלות למד עלי חמינאי מח"כ אלי ישי.

כיצד חושב ראש הממשלה להתמודד עם ציר הגזענות המחבר את רגב וישי לאחמדינג'אד ולחמינאי?

עודד קריב, עו"ד, תל אביב

מהרסיך ומחריביך

בתגובה על “התחביר הפנימי של יידוי אבנים” מאת עמירה הס (“הארץ”, 3.4)

לא לשווא קראו לנביא ישעיהו נביא. כי הוא ניבא, שביום אחד תקום אשה בת העם היהודי המתקראת עיתונאית, תפנה אל אויבי העם היהודי ותאמר להם כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". הנביא ישעיהו ניבא זאת במשפט "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

לא צריך לעודד יותר מזה את השבאב הפלסטיני המיידה אבנים על חיילי צה"ל ועל אזרחי המדינה. הרי עיתונאית ישראלית אומרת בפומבי, כי "זו לא רק זכותנו, אלא גם חובתנו לזרוק אבנים על הישראלים".

הפלסטינים המיידים אבנים גם על נשים וטף הרגו כך אב ובנו, את אשר ויהונתן פלמר, ובאחרונה פצעו קשה ילדה קטנה, בת שלוש, אדל ביטון, השוכבת זה שבועות בבית חולים ונלחמת על חייה, לאחר שנפגעה בתאונה כתוצאה של אבן שפלסטיני זרק על רכב שנסע לפני המכונית של אמה, אדווה ביטון.

על מי אפוא עלינו להביע את זעמנו? על דברי הבלע של הס, או על עיתון "הארץ" שנתן להם במה? ואולי על שניהם גם יחד?

יחיאל אמיתי, ירושלים

רטוריקה שגויה

בתגובה על “שאלות שטרם נשאלו” מאת
משה ארנס (“הארץ”, 8.4)

נדמה, כי השאלה הרטורית שמציב משה ארנס – “האומנם היתה ההנהגה היהודית חסרת אונים נוכח הידיעות מאירופה?” - שגויה בבסיסה. עיתוי הידיעות שהתקבלו על התוכנית הגרמנית אינו רלוונטי, הכוח הפוליטי המזערי של ההנהגה היהודית העולמית והעדר כוח לוחם עצמאי משלה הם הרלוונטיים.

מה, אליבא דארנס, היה לאל ידה של המנהיגות לעשות בימים הקשים ההם?

נשכחו מארנס העובדות, כמו פועלם של ראשי הסוכנות בארץ לגיוס של יהודים לצבא הבריטי, או הכרזות החיסול המשתלחות של המופתי חאג’ אמין אל־חוסייני, אשר העמידו את היישוב היהודי בסכנה קיומית ממש. כך גם קהות החושים הפוליטית והבדלנות של ארצות הברית לנוכח כיבושי הנאצים עד לדצמבר 1941. בזמן שברית המועצות, שנשענה עד יוני 1941 על הסכם “מולוטוב־ריבנטרופ”, ובריטניה, שכילתה את כוחה בסיוע לצרפתים ובמגננה הרואית ב“קרב על בריטניה”, היו מנוטרלות פוליטית וצבאית, למי נותר אפוא למנהיגים היהודים לפנות לטובת אחיהם באירופה? איזו ישות בינלאומית אחרת בעלת משקל נותרה בלא פנייה כזאת?

שמואליק בונה, תל אביב

ישראל והרנסנס הערבי

בתגובה על “מצרים קמה על האחים” מאת
עודה בשאראת (“הארץ”, 7.4)

המאמר הוא שילוב של ניתוח מלומד והרהורי לב של הכותב. דווקא שילוב זה נותן למאמר עוצמה מופלאה. הכותב מתאר למעשה רנסנס ערבי, אשר מצרים, המדינה הערבית החשובה, עומדת בראשו. הערבים ישחררו את עצמם מחשכת ימי הביניים הארוכים שגזרו על עצמם וישליכו מעליהם את הפונדמנטליסטים ואת העריצים האחרים.

הישראלים שואלים את עצמם השכם והערב, מה תהיה השפעת השינוי עלינו. השאלה הנכונה היא, מה עלינו לעשות כדי להיות לצד הרנסנס הערבי ולא נגדו.

הפחד הוא יועץ רע. החשש מהשינוי מעוור את עינינו ומונע מאתנו לראות את אשר עודה בשאראת רואה. יש עתיד גם למזרח התיכון, ועלינו להיות חלק ממנו, וכדאי שנתחיל בחלקת אלוהים הקטנה שלנו על ידי עידוד הקמתה של מדינה חופשית לשכנינו הפלסטינים.

מאיר אלונים, כפר סבא

מוסיקה קלאסית ומוסר

בתגובה על "קונצ'רטו לאתיקה" מאת חגי חיטרון ("הארץ", 3.4)

זכריה פלווין, מוסיקאי וחוקר תרבות, מאמין, עם נימוקים, כי למוסיקה קלאסית יש השפעה טובה ומיטיבה על התנהגות מוסרית. הדבר נאמר בראיון אתו לכבוד צאת ספרו בנושא זה. פלווין מתייחס בעיקר למצב העגום בישראל בתחום החברה ויחסי אנוש, העשוי להשתפר בעזרת המוסיקה, אולם באופן כללי הרעיונות והעמדות שלו אינם מקוריים ולא חדשים.

מוסיקאים, חוקרים ופילוסופים כבר כתבו בעבר על כוחה של המוסיקה לתרום להתנהגות מוסרית. בלט בהם המנצח הדגול ברונו ואלטר, ידידו ותלמיד של גוסטב מאהלר, שהאמין בכל מאודו בסגולות המוסריות שמעניקה המוסיקה הקלאסית וכתב על כך בספריו האוטוביוגרפיים "נושא ווריאציות" מ-1947 ו"על מוסיקה ועשיית־מוסיקה" מ-1957 וכן בהרצאה ההיסטורית בוינה ב-1935, "הסגולות המוסריות במוסיקה" שגם יצאה לאור.

בניגוד לפלווין, המדבר בלעג ובזלזול על המוסיקה של ריכרד ואגנר, ברונו ואלטר (שנולד למשפחה יהודית) גילה מסרים אוניוורסליים נעלים בדרמות המוסיקליות של ואגנר. וכשהוזמן ואלטר להשתתף בסרט הקולנוע המפורסם "אולם קארנגי" ב-1948, בחר לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בפרלוד ל"די מייסטרזינגר" ("אמני הזמר מנירנברג") מאת ואגנר.

ישראל דליות, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו