בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלווה מול החומות

תגובות

בתגובה על "זיכרון מירושלים" מאת אנטוניו מוניוס מולינה (“הארץ”, 5.4)

הסופר הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה קיבל השנה את פרס ירושלים. כנגד הביקורת על הסכמתו לקבל את הפרס בעת הזאת הוא שואל במאמרו: "האם יש עוד מדינה שבהקשר אליה אדם נדרש להסביר, במעין התנצלות, כי רבים מבניה ומבנותיה הם אנשים הגונים, משכילים, חילונים [...] ומתנגדים לערבוב המסוכן של לאומנות ודת?" וכנגד הסבורים שכבר אין הם רבים כל כך כי אם מיעוט ההולך ומצטמצם, יש לו תשובה חוגגת ממש: "אדרבה, הנה סיבה מוצדקת עוד יותר לעמוד לצדם”.

הלוואי שעמד לצדנו! בתור אחת מהמיעוט הזה, וגם בתור העורכת שבחרה וערכה את רוב ספריו שתורגמו עד כה לעברית, אני אומרת לו שהוא פנה לנו עורף, לנו ולמציאות. הנה כך: ישב על המרפסת של משכנות שאננים, ראה מולו את חומת ההפרדה ודימה לו, כך הוא כותב, שהוא יושב בעיר גרנדה וצופה אל אלהמברה דווקא – והרגיש "שלווה עמוקה"...

והלוא קילומטרים מעטים מאותה מרפסת יפהפייה, דרומה, צפונה ומזרחה, חיים אנשים בגטאות של חומות וגדרות. באבו דיס, א־ראם וקלנדיה קרעה החומה רבבות בני אדם מהעיר שהיתה להם עשרות שנים מרכז חיים תעסוקתי, דתי, רפואי וחינוכי. בראס אל־עמוד קמו בכוח הזרוע מבצרי שיכונים ליהודים בלבד בלב הסמטאות הערביות הצפופות. בא־טור ובעיסאוויה הולכות ונסגרות על התושבים טבעות חנק של ההפקעות וצווי ההריסה.

ובכן, כדאי שידע הסופר שגם פה יש מי שסבורים שעירייה שאלה הדברים שמתרחשים בתחומי שיפוטה אין לה זכות להעניק "פרס לחופש הפרט בחברה", כשמו של הפרס שקיבל. ושמי שמקבל אותו מידי פרנסיה אינו עומד באמת לצדנו, המתנגדים לכל אלה, כי אנחנו והם איננו נמצאים באותו הצד.

אילנה המרמן, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו