בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 17.4.2013

תגובות

יתרונות הרכבת לאילת

בתגובה על “רכבת מסין לאילת” מאת יורם יום־טוב (“הארץ”, 9.4)

פרופ' יורם יום־טוב דן במה שסין תרוויח מסלילת קו רכבת לאילת, אולם דגש נוסף מושם במאמרו על ההשפעות הסביבתיות והפגיעה בסביבה. מוזר, אך פרופ’ יום־טוב כמעט אינו מתייחס ליתרונות של הנחת הקו. מה בדבר היתרונות הגיאו־פוליטיים, כגון קירוב הפריפריה למרכז? מה בדבר הורדת מאות משאיות מהכבישים והעברת מאות אלפי טונות מחצבים בשנה ברכבת לאילת? גם את כלי הרכב החדשים מן המזרח ניתן יהיה להעביר מאילת ברכבת ולא במשאיות (הנוסעות ריקות לאילת מרחק של כ–300 ק”מ!). התוצאה תהיה הפחתת פליטת הגזים ובזבוז דלק, הקטנת הבלאי של המשאיות והצמיגים, והפחתה של גורמים מזהמי סביבה אחרים.

העברת מכולות היא דווקא חלק שולי יחסית במכלול התחשיבים של ההובלה. אבל האם לא הגיע הזמן שנחזור לחשוב לא רק על שיקולים כלכליים, אלא גם על שיקולים לאומיים ויתרונות שאינם נמדדים רק בכסף?

הנחת מסילה מהים התיכון לאילת ולים סוף עולה על סדר היום הציבורי אחת לכמה שנים, כמעט מאז החלה הרכבת לפעול בארץ ישראל. ב-16 במארס 1936 התפרסמה בעיתון “דבר” ידיעה הדנה בהנחת מסילה בין עזה לאילת, ובה מוזכרת “מפה אנגלית משנת 1886 לפיה ישנה תוכנית אנגלית על מסילת ברזל מפורט סעיד עד אילת ומשם דרך חצי האי ערב עד אל־כוויית במפרץ הפרסי...”. שנה לאחר מכן, ב-8 באוקטובר 1937, התפרסמה ידיעה אחרת ב“דבר” על תוכנית בריטית ”לסלול רכבת ממפרץ עקבה עד מעון... רכבת זאת תקשר את ים סוף עם הים התיכון... מבחינה צבאית וכלכלית”.

גד רייך, כפר סבא

חופשי לזרוק רעיונות

בתגובה על הראיון עם נשיא המדינה, שמעון פרס, מאת גיא רולניק (TheMarker, 12.4)

שמעון פרס מפליג על גלי התובנות שרכש ופורשׂ את חזונו לעתיד האנושות. עכשיו, "כשהוא לא צריך להתעסק עם פואד", הוא חופשי לזרוק רעיונות וחצאי רעיונות לאוויר, לנו ולכל שליטי העולם, ונותר לנו רק להתבשם מחוכמתו ומרוחב אופקיו. נשארה רק שאלה קטנה על הפרק: איך מביאים את הרעיונות והחזונות האלה לידי ביצוע? כל הניסיונות של גיא רולניק לקשור את הרעיונות לקרקע המציאות, נעקפו בקלילות.

האם אמורים אנחנו לשכוח, שעד לפני שנים מספר היה פרס בצד של פואד ותקע מקלות בגלגלי השלטון, בכל פעם שמעמדו היה עלול להיפגע? פרס הוא זה שהקים את ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים, ובכך הוביל את ישראל למסלול שאין ממנו מוצא. פרס הוא זה שעצר את תהליך אוסלו, אחרי רצח רבין, בהחלטתו לחסל את “המהנדס”, אף שהיה צריך לדעת שגל הפיגועים שיבוא יחזיר אותנו הרבה שנים אחורה. פרס הוא זה שעזב את מפלגתו אחרי שהפסיד בבחירות לראשות המפלגה וחבר ליוצאי הליכוד בקדימה, שהדעות של רובם הפוכות משלו.

אלו רק שלוש דוגמאות מתוך שלל ארוך של מעללי פרס. האם יש עיתונאי או ביוגרף שיכול להביא את פרס להסביר את מניעיו בעבר ולהתנצל על הנזק שחולל, לפני שהוא מתפנה לחזונות חובקי עולם?

ספי ליפקין, תל אביב

כללי המשחק השתנו

בתגובה על "האוצר האבוד" מאת יוסי ורטר (“הארץ”, 12.4)

לבי עם העיתונאי יוסי ורטר. האוצר האבוד אינו המדיניות הפיסקאלית של שר האוצר החדש, יאיר לפיד (אגב, האם יש מישהו, כולל השר, היודע מהי בכלל?), וקינתו האמיתית של ורטר כנראה אינה על החלטת השר (האומנם החליט?) שלא לקצץ בתקציבי הנשים (ביטול חצי נקודת זיכוי) או הסטודנטים (העלאת שכר הלימוד) או של כל מגזר/מעמד/עשירון אחר.
קינתו הפנימית והלא מודעת היא על שינוי כללי המשחק העיתונאיים: לא עוד הדלפות מבכירי האוצר (או הממשלה, או הביטחון, או החוץ) ולא עוד מקורות חסויים. מעכשיו השר הוא המדליף והוא המקור הבכיר. דא עקא, צינור ההדלפות הוא כלי הרשת החברתית (פייסבוק ושות') ומה לעשות שההדלפה עוברת בזמן אמת לכל דיכפין המחובר לרשת.

טוב יעשה ורטר, אם יפנים את כללי המשחק החדשים ויקשיב גם לתמה החדשה מבית מדרשו של הנשיא פרס (בראיון עם גיא רולניק באותו היום) על משמעות הדמוקרטיזציה של המידע בעידן התקשורת.

עו"ד גיל אשכנזי, רמת השרון

לשון עדינה מדי

בתגובה על “בכבלים של הבלים" מאת קובי ניב (“הארץ”, 7.4)

מלים בסלע, למרות הלשון העדינה מדי, לטעמי. תוכן המאמר מקבל חיזוק נוסף מן הפארסה של תקיעת הדגל על קבר חלל צה"ל בידי הרמטכ"ל לפני ימים ספורים.

פנחס מכלס, גני תקוה

כבוד המת

בתגובה על “אפלת דנקנר” מאת אריה קרישק ("הארץ", 12.4)

איני מכיר את קורותיהם של אריה קרישק או של אמנון דנקנר באופן מעמיק, אך אני כן יודע לכבד את המת. אין זה משנה אם הדברים שכתב קרישק על דנקנר נכונים או לא, זה גובל בשפלות לפרסמם כמניפסט ארוך זמן כה קצר לאחר מותו של דנקנר וכשטרם יבשו דמעותיהם של אהוביו.

והנה פרדוקס מפתיע: קרישק כתב שדנקנר פירסם ביוגרפיה מוטעית ושקרית של דן בן אמוץ לאחר מותו. קרישק נוהג לכאורה בדיוק כדנקנר - פרסום דברי לעג וקלס כאשר המנוח כבר אינו יכול להגיב.

יונתן אילן, אשדוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו