בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 19.4.2013

תגובות

משימה בלתי חינוכית

בתגובה על "המשימה החינוכית: להדיח את המורה" מאת טלילה נשר ("הארץ", 5.4)

כותרת ההפניה אל הכתבה, "המורה שניצח את משרד החינוך", החזירה אותי 25 שנים אחורה, לזיכרון רע שיש לי ממערכת החינוך, וכמו במקרה של המורה שהודח, גם אז היה מנכ”לה ד"ר שמשון שושני. בסוף שנת הלימודים (1988) קיבלתי מכתב מבית הספר שבני למד בו, המודיע שהוא לא יעלה לכיתה י"ב בגלל ירידה בהישגיו בלימודים. המכתב הופנה אל "הורי התלמיד", שזאת אני בלבד, בהיותי אלמנת צה"ל מ-1974.

פניתי מיד למנהל בית הספר, התחננתי שהבן יישאר בבית הספר בשנה האחרונה (היו כיתות שלמדו במסלול מקצועי, ללא בגרויות). לא עזרו טיעוני שאני מגדלת לבדי שלושה ילדים ועובדת במשרה מלאה, וחוששת מאוד ממצב שבו נער בן 17 יישאר מחוץ למסגרת כלשהי עד גיל 18, ללא פיקוח ברוב שעות היום.

קיבלתי תשובה שלילית. אמרתי שאפנה הלאה, להנהלת משרד החינוך, והמנהל אמר לי: "מצדי, את יכולה לפנות גם לסגן־האלוהים".

כתבתי בכאב רב אל מנכ"ל משרד החינוך, וקיבלתי תשובה קצרצרה: “בדקתי הנושא עם מנהל בית הספר והגעתי למסקנה שמבחינה חינוכית החלטתו היתה נכונה. התרשמתי גם שבית הספר פעל כראוי בטיפולו בנושא”. וזהו - בלי הבעת הבנה למצבי המיוחד, או הצעת פתרון אחר לבעייתי.

פתרון להעסקתו של בני, עד לגיוסו, מצאתי בהפעלת לול שהיה מושבת כמה שנים (עניין לא כלכלי כלל), ובהרשמתו לקורס אנגלית לבגרות אקסטרנית. חבל שד"ר שושני, בהיותו בעצמו יתום־מלחמה, נהג בקשיחות ולא מצא לנכון להושיט יד מסייעת ליתום במצוקה.

אידה בן שישו, ניר יפה

טקסי זיכרון חילוניים

דומה שיותר מאשר בכל שנה קודמת, הושלמה השנה השתלטות התכנים הדתיים הן על טקס פתיחת יום הזיכרון לשואה ולגבורה והן, באופן בולט עוד יותר, על זה שפתח את יום הזיכרון לחללי צה"ל. במקרה אחרון זה, למשל, היה הטקס ביום ראשון בערב כולו על טהרת תפילות, מזמורים ותכנים דתיים. טקס יום השואה נפתח ב"שירת העשבים" לרבי נחמן מברסלב, שהקשר בינו לבין השואה שחיסלה שליש מעמנו דורש הסבר, אלא אם כן כל הכוונה היא להטיף לנו גם בערב כזה "בשמחה לעבוד את השם".

זכותה של המדינה לקבוע שכך יהיו פני הדברים. כניצול שואה, ואף שאינני יכול להבין זאת, אני מכיר בזכות מארגני הטקס ב"יד ושם" לקבוע את שירת "אל מלא רחמים" כחלק מתוכניתו, גם כשהוא מוקדש לזכר המיליונים, כולל תינוקות ועוללים, אשר נרצחו באכזריות אין קץ והשמים עמדו מנגד בשתיקתם. אם אין למלים משמעות, אלא עצם דיקלומם הוא המהות, אין לי אלא להשלים עם כך.

יחד עם זאת, אני משוכנע שרבים מאוד בציבור אינם שלמים עם תכנים אלה, ובוודאי לא עם מעמדם הבולט עד כדי בלעדיות. אני פונה אם כן לגופים החילוניים הרבים הפועלים ברחבי הארץ, ובעצם לכל מי ששותף לתחושתי בעניין עקרוני זה, וכוחו במותניו, להתחיל כבר עכשיו לחשוב, לקראת השנה הבאה, על טקסי זיכרון נפרדים, חילוניים לחלוטין. תכניהם יתבססו על טקסטים מתאימים של פרטיזנים, יהודים במסתור או חיילים שנפלו, על השירה העברית החדשה ועל המורשת הציונית שהקימה את המדינה הזאת והנסוגה היום, פעם אחר פעם, בפני כלי הקודש הטוענים למונופול על היהדות, והמדינה נוהגת כאילו באמת כך הדבר.

ויקטור קלפהולץ, רמת השרון

ימי זיכרון של כולם

בתגובה על “ג’יהאד חילוני” מאת מרדכי ברנר (“הארץ”, 15.4)

מרדכי ברנר מציג את הצורך בהתחשבות הדדית ברגשות, כשהוא מציב את השבת היקרה לחרדים לעומת ימי הזיכרון לשואה או לחללי מערכות ישראל היקרים לחילונים. מבחינתו אלה שתי “קהילות” שלכל אחת מהן אירועים או ערכים מקודשים שראויים או לא ראויים להתחשבות הדדית.

ברנר טועה. ימי הזיכרון אינם שייכים לקהילה מסוימת. אלה אירועים ציבוריים־לאומיים שנקבעו על ידי מדינת ישראל בחוק, והחובה לכבדם אינה קשורה לשייכות לקהילה כלשהי. המדינה, לפי ברנר, שייכת לקהילה מסוימת. אבל החרדים הם חלק מהמדינה, למרות נטייתם לבדל את עצמם ממנה, למשל על ידי השתמטות עקבית ועקרונית משירות צבאי או אזרחי, באצטלה של דאגה לכלל על ידי לימוד תורה.

עמדתו של כל אזרח, חרדי, דתי־לאומי, חילוני, ערבי, או יהודי, היא לגיטימית. אבל ההכרעה על סדרי העדיפויות, למשל שירות בצה"ל או קיום אירועים מסוימים כימי זיכרון, היא הכרעה דמוקרטית של כולם, ולא הכרעה של קהילה מסוימת.

ד”ר דן גבתון, תל אביב

רוב הציבור היהודי בישראל מאמין באלוהים וכמעט כולו בא ממשפחות דתיות, שכן החילוניוּת היא תופעה חדשה יחסית. הדיבור על שנאה לשומרי מצוות נראה אפוא מוגזם.

חוסר סובלנות, נימוס והתחשבות בזולת הן תכונות אופייניות לכלל החברה בארץ, כולל הקבוצות החרדיות שאצלן אף ההנהגה לוקחת חלק בדברי הבלע (ע"ע: הרב עובדיה יוסף).

זכותו של כל חרדי לא לקחת חלק בימי הזיכרון והוא אינו עובר בכך כל עבירה. לחילונים רבים ביקורת על מועדי ימי הזיכרון ותוכנם.

החרדים בישראל המציאו פטנט לפיו אמונה בערכים רוחניים נעלים, תפילה, שמירת מצוות ולימודי קודש הינם מקור פרנסה. המשאבים מחד גיסא וההקלות השונות מאידך גיסא, מושגים תוך ניצול לרעה של ההליך הדמוקרטי. מתופעה זו סולד הציבור היהודי הלא־חרדי בישראל.

גדעון אילת, צוקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו