בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 21.4.2013

תגובות

הזדהות עם מוסד המדינה

בתגובה על מכתבו של אלכסנדר יעקובסון, “שום סגידה למדינה” (“הארץ”, 18.4)

אלכסנדר יעקובסון מנסה לערער על יושרי האינטלקטואלי, בטענה כי הוצאתי מהקשרם את דברי אביו המנוח, אנטולי יעקובסון, על הזדהותו הבלתי מסויגת עם מוסד המדינה בישראל. לפי יעקובסון, דברי אביו נאמרו בהקשר של "הסתייגות מלאומנות יהודית צרת אופקים [ו]הבעת סלידה מקסנופוביה יהודית".

ואולם, כל מי שקורא בשורות שאליהן מתייחסים אנוכי ואלכסנדר יעקובסון לא ימצא בהן שמץ של הסתייגות מלאומנות יהודית או של סלידה מקסנופוביה יהודית. לכל היותר אפשר למצוא בהן אדישות מוחלטת לרעיון הציוני ולעם היהודי הישראלי ("העם הזה כאן בישראל", אומר האב, "אינו מעורר אצלי שום סנטימנטים"). זהו הרקע להזדהותו של אנטולי יעקובסון עם המדינה באשר היא: הוא מודה בריחוקו מהאידיאולוגיה הציונית, ובכך שהדבר היחיד העומד ביסוד אהבתו לישראל הוא המנגנון המדינתי שלה גרידא.

קביעה זאת משקפת באורח מאלף אחד ממאפייני היסוד בתודעתם הפוליטית של רבים מאוד מיוצאי ברית המועצות, אשר נחקר לעומק בעשור האחרון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ועיקרו שוויון נפש אידיאולוגי ואינדיווידואליזם קיצוני מחד גיסא, והתלהבות מעוצמת מנגנוני השלטון בישראל מאידך גיסא. משום כך, בין השאר, מהווה הראיון המוזכר של אנטולי יעקובסון – כמו גם ספר הזיכרונות של המשפחה – מקור היסטורי חשוב למדי לחקר יהודי ברית המועצות המאוחרת ויוצאיה בישראל. מרגע שפורסמו מקורות אלה ברבים, הם ראויים אפוא לניתוח רב־צדדי וחסר פניות.

דימיטרי שומסקי, ירושלים

100 אחוז משכנתה

יש זוגות צעירים רבים שמוכנים ומסוגלים לשלם משכנתה במקום לשלם אלפי שקלים בחודש כשכר דירה, אך חסר להם הסכום הראשוני הדרוש לרכישה. מוצע לאפשר להם משכנתה של 100 אחוז ממחיר הדירה, לקניית דירה שמחירה עד 1.5 מיליון שקל, בתנאי שאין ולא היתה להם דירה אחרת.

מרדכי מנור, תל אביב

בריון המתגאה בשריריו

בתגובה על “מצעדנו עוד ירעים” מאת ישראל הראל (“הארץ”, 18.4)

ישראל הראל מציע לחדש את מצעד צה"ל ביום העצמאות כדרך להחזיר ללבו של הישראלי השוחר "על־האש" את ההתלהבות, השמחה והגאווה שחשו הצופים במצעדים האלה בעבר. גם אני נזכרת בגעגועים בשמחת החג האמיתית שידענו בנעורינו ובמעגלי הרוקדים ברחובות, משוחררים מאימת פטישי הפלסטיק, מכלי הקצף ובקבוקי הבירה המרחיקים אותי ואת חברי ממרכזי ה"שמחה" של היום.

אבל במצבנו הנוכחי, הפגנת עוצמה צבאית תזיק לנו בדעת הקהל העולמית, בבחינת בריון המתגאה בשריריו, ועלולה אף להוות גורם מזמן פיגועים. זאת ועוד. האם הישראלי המְמַנְגֵל, ששואל את עצמו מה יקרה בקרוב לקצבת הילדים שלו, ישמח לשמוע שהמדינה מוציאה הון על אירוע חד פעמי, מלהיב ככל שיהיה? וכמה זמן תחזיק מעמד תחושת הגאווה בלבם של מי שאין בידם לשלם בעד תרופות?

חשוב להכניס תכנים הולמים וערכיים יותר בחג הזה. זאת משימה גדולה, ומי שייקח אותה על עצמו ויצליח בה ראוי שידליק את כל המשואות על הר הרצל בערב החג הבא.

עמירה סגל, רעננה

כופים עלינו

בתגובה על “ג’יהאד חילוני” מאת מרדכי ברנר (“הארץ”, 15.4)

מרדכי ברנר מלין על החילונים העושים במדינה כבתוך שלהם תוך התעלמות מהחרדים. ברנר שכח כנראה את החוקים שנכפו עלינו, החילונים, כגון חוק נישואין וגירושין, חוק איסור גידול חזיר, חוק איסור מכירת חמץ ועוד. האיסור לפתוח מסעדות בט' באב מזכיר לי את השופט שסיפר כיצד הופיע בגרמניה לבוש סחבות למבחן באוניברסיטה. "אנו באבל", הסביר לבוחן. "על מה?" נשאל. "על חורבן הבית", ענה. "איזה בית?” “בית המקדש". "מתי זה קרה?" "לפני אלפיים שנה".

נו באמת, על זה אנו מתאבלים? איזה חילוני שפוי מתאבל על זה היום? לצערו של ברנר, החילונים הם עדיין הרוב פה, אבל החרדים / הדתיים כופים עלינו סגירת מסעדות ומקומות בידור ביום זה והביאו לחקיקת חוקים ואיסורים דתיים רבים אחרים. וההשתמטות מגיוס? זה דבר שמותר להם, ואנו ממלאים פינו מים בגלל קואליציה / גועליציה זאת או אחרת. והדרת נשים? זה לא ג'יהאד דתי נגד החילונים?

עודד אלישר, מבשרת ציון

שתיקת ראש העיר

בתגובה על מאמר המערכת, “טוהר הגזע העירוני” (“הארץ”, 17.4)

ברצוני לתהות מדוע שותק ראש העיר מעלות־תרשיחא שלמה בוחבוט על המכתב ששלח סגנו, ברוך מיכאלי, אל שר השיכון, ובו דרש לא לפתוח את מכרזי המגרשים לבנייה לתושבי תרשיחא הערבים, כפי שנכתב במאמר המערכת. בוחבוט משתבח, ובצדק, בהיות עירו משותפת ליהודים ולערבים, שחייהם זה לצד זה וזה עם זה יכולים לשמש דוגמה לערים אחרות במדינה. אין זו משימה קלה לנהל עיר כדוגמת מעלות־תרשיחא על מגוון תושביה ויש לומר לשבחו של בוחבוט שהוא מצליח לנווט את עירו ולעשות אותה מקום שנעים להתגורר בו, למרות המתחים הפוטנציאליים הקיימים בה.

לפני כשש שנים עברתי להתגורר במעלות־תרשיחא, מתוך רצון להיות חלק מיישוב שבוחבוט משתבח באופיו. צר היה לי לקרוא את מאמר המערכת ולהתרשם שאין בכוחו, או שאין ברצונו של בוחבוט להעמיד את סגנו במקומו ובכך להבהיר לציבור כולו איזו עיר מבקש הוא להנהיג.

נעמי מאיר, מעלות־תרשיחא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו