בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 22.4.2013

תגובות

פתוחים לטיסות בשבת

אולי יסבירו חכמי הדור, כיצד בדיוק אמורה חברת אל על, הפועלת רק חמישה ימים וחצי בשבוע, להתחרות בחברות תעופה בינלאומיות הפועלות שבעה ימים בשבוע. ייתכן שנוצרת כאן הזדמנות בלתי רגילה לתקן את העיוות הזה ולאפשר לאל על לפעול כמקובל בעולם התעופה. אגב "שמים פתוחים", אין צורך להזכיר איזו חברת תעופה המשיכה לטוס ארצה בתקופות שבהן טסו באזור גם טילים.

פרופ’ אלי פרידמן, ירושלים

אנשי רוח בלי מירכאות

בתגובה על “המשטרה עיכבה שתי פעילות שמאל שביקרו את העציר הפלסטיני השובת רעב” מאת חיים לוינסון (“הארץ”, 14.4)

"אנשי רוח" ישראלים פנו אל האסיר השובת רעב, סאמר אל־עיסאווי, בבקשה שיחדל משביתתו, בנימוק שמעשה ההתאבדות יוסיף ממד של טראגיות וייאוש לסכסוך בין שני העמים. הם קוראים לעיסאווי לא "להוסיף ייאוש על הייאוש שכבר קיים, ולחכות לחידוש המשא ומתן בין שני העמים שיביא לשחרור אסירים".

הטראגיות והייאוש אינם נובעים משביתת הרעב של האסיר, אלא מהכיבוש הנמשך כבר כחמישים שנה.

אנו קוראות ל”אנשי הרוח” להיות אנשי רוח בלי מירכאות, לנסות לנצל את השפעתם בישראל ובחו”ל כדי לשחרר את עיסאווי, ועד שישוחרר - לבקרו בבית החולים. אולי אותם המשטרה לא תעצור כפי שעשתה במקרים אחרים.

מיכל וינר ויעל שניאורסון, תל אביב

עצות של אשה מנותקת

בתגובה על "עצות של אנשים שבעים" מאת אילנה המרמן (“הארץ”, 19.4)

כמה מלים למי שכבר שכח, או לאלה שמנסים להשכיח: סאמר עיסאווי הוא מחבל שנשפט ל–26 שנות מאסר על ניסיונות חוזרים ונשנים לרצוח ישראלים. המחבל הזה שוחרר מהכלא בעסקה הלא מוסרית בעליל של שחרור גלעד שליט, ונעצר שוב. ובכן, אין מדובר כאן באחד מחסידי אומות העולם, או בנלסון מנדלה הפלסטיני, אלא במחבל ורוצח בפוטנציה הנושא את עונשו בדין ובצדק.

קצת תמוה בעיני, שקולה המוסרי הרם של אילנה המרמן לא נשמע ברמה ובלהט כזה למען שחרורו של יונתן פולארד, הנמק בכלא האמריקאי. הוא לא רצח אף אחד, הוא לא תיכנן לרצוח אף אחד, הוא ריגל למען מדינת ישראל. אילו היתה המרמן קוראת למאבק לא אלים, הפגנות חוזרות ונשנות, התנפלות על גדרות השגרירות האמריקאית עד לשחרורו של פולארד, הייתי יכול לכבד גם את מאבקה למען המחבל עיסוואי. הואיל ולא זה המצב, אין לי אלא להתייחס לעצותיה לסופרי ישראל ולנו כעצות של אשה מנותקת מהמציאות, החיה בעולם אוטופי שאינו קיים לצערי.

אלי לזר, נתניה

דוגמה בעייתית

בתגובה על "בשש אחרי האפרטהייד" מאת גדעון לוי ("הארץ", 21.4)

יש כמובן לברך על ביטול האפרטהייד בדרום אפריקה, אבל היום זו מדינה עם בעיות רבות מאוד. מאמר ב”האפינגטון פוסט” מלפני חודש מכתיר אותה כמדינה בעלת רמת האלימות הגבוהה ביותר בעולם נגד נשים. מאמר ב־BBC־אפריקה מתאר את האלימות של המשטרה שם היום (לדוגמה, אחת מני רבות, ירו למוות בנהג מונית שהחנה את רכבו כנגד החוק, ולטענת המשטרה התנגד למאסר), על רקע האלימות הכללית בחברה. דוגמאות אלה הן טיפה בים מהחומר שפורסם באחרונה.

קל מאוד להציע פתרונות המבוססים על הצלחה לכאורה בתחום אחד, אבל לעשות כך במנותק מהתמונה הכוללת לא יועיל בהרבה.

פרופ' יהושע שוורץ, רמת גן

אנדרטה לכלב נאמן

בתגובה על “שימבורסקה לא גרה כאן יותר” מאת משה גלעד (“הארץ”, 19.4)

בעקבות הכתבה על סיור בקרקוב ברצוני להוסיף המלצה לבקר באנדרטה של הכלב דז’וֹק, לא רחוק ממרכז העיר. הכלב ישב שנה שלמה, יום יום, במקום שבו הבעלים שלו מת באופן פתאומי. במשך השנה דאגו התושבים לתת לו אוכל, והכלב לא זז ממקומו, עד שמת. תושבי האזור רצו שסיפור זה לא יישכח והקימו את האנדרטה: שתי ידיים עוטפות כלב.

סיפור זה קרה בארץ שבה התושבים נתנו לשלושה מיליון מיהודיה להירצח פחות מ–50 שנה לפני כן. מרגש אותי, שנאמנותו של הכלב דז’וק נגעה ללב אנשי המקום, שטרחו בשביל כלב אחד ואף הקימו לו אנדרטה.

סוניה לצטר־פאו, חיפה

ההפרדה חייבת להיפסק

בעוד כשלושה חודשים ייערכו בחירות לרבנים הראשיים. ברבנות בישראל קיימת עדיין הפרדה בין אשכנזים לספרדים; למרות ההבדלים במבטא, בנוסח התפילה ובמנהגים נוספים - כולם יהודים, והפרדה זאת מוכרחה להיפסק. זוהי הזדמנות היסטורית: הממשלה החדשה והכנסת מוכרחות לתמוך בצעד משמעותי זה, וזאת גם הזדמנות לחסוך כסף רב, חיסכון שיעזור למלא את "בור הגירעון".

דב ניימן, געש

רווח נקי

תודה יום יומית (כמעט) למורן שריר על טורו הנחמד (ביקורת טלוויזיה): הולכת בלי (לראות טלוויזיה) מרגישה עם (די מידע על מה שהיה ומה שהרווחתי שלא ראיתי). עם קפה של בוקר מתעדכנת בקיצור משעשע על מה שכולם ראו, וחוזרת ומשתכנעת ברווח הנקי (זמן, עיניים ואוזניים, ראש ועצבים) בקריאת טורו, וזהו. כה לחי ויישר כוח.

נימה דיקר, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו