בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 23.4.2013

תגובות

פתווה רבנית

בתגובה על “הרבנות הצבאית: גויים אינם שווי זכויות ליהודים” מאת חיים לוינסון (“הארץ”, 21.4)

הרבנות הצבאית הוציאה פתווה האומרת שעל פי דעת תורה לא יכול להיות שוויון בין יהודים לגויים. אמנם אין דבר כזה כמו דעת תורה, כי לתורה אין דעה או דעת, והכוונה היא כמובן לסוג מסוים של רבנים, ומאחר שרבנים לעולם אינם מסכימים אהדדי, יש דעות תורה ולא דעת תורה; ומאחר שהם אינם עוסקים בתורה אלא בגמרא ופוסקים, נותרנו עם דעת הרב הצבאי הראשי. אבל זה בסדר גמור. אין ספק שגם בגדודי עז א־דין אל־קסאם ובמסגרות מהוללות של החמאס תהיה הבנה מלאה לכך, כי גם שם לא יעלה על הדעת שלא־מוסלמים יהיו שווים למוסלמים. הדבר פותח אפשרויות נהדרות להבנה הדדית ברוכה: כדאי להציע לארגוני החמאס חילופין בין אימאמים סלפיים, תומכי אל־קאעדה, לבין רבנים בצה”ל. גם שם וגם כאן מוציאים פתוות. והפתוות אומרות את אותו הדבר.

יהודה באואר, ירושלים

הקורבן שלא הונצח

בעקבות אירועי יום העצמאות: השלום - הקורבן שלא הונצח, חרף כל המלחמות והפיגועים. מותו מציב סימן שאלה על ההצדקה שבהקרבת הבנים. ל"העדר השלום" יש תמיכה ציבורית גורפת. המוני ישראלים מתקיימים, מבלי דעת, מכך ש"אין שלום": אנשי צבא, מתנחלים, פוליטיקאים ואחרים. השלום אינו מיוצג, למרות שחסרונו בולט בבתי העלמין. השלום הוא קורבן ללא ייצוג או אנדרטה.

יוסף איזנשטדט, גבעת עדה

מה קרה לרנטגן?

נוחי דנקנר הרבה להתייעץ בענייני עסקיו עם "הרנטגן", ואף תרם לו רבות. נוצר הרושם ש"הרנטגן" מדריך אותו בעסקיו, ולכן הצלחתו. מה קרה עכשיו? הרנטגן התקלקל? ואולי כדאי לו להתייעץ עם אחיו, "האולטרה־סאונד"? ואולי ידרוש מן הרנטגן את כספי התרומות בחזרה, וכך יחזיר את החוב לציבור?

לפני ארבע שנים אמר לב לבייב בראיון לאנשיל פפר: “אם יהודי חי כמו יהודי ומפריש מעשרות או חומש מהכנסותיו, אז הקדוש ברוך הוא מחזיר לו חזרה. אני יודע את זה מניסיוני האישי” (“הארץ”, 7.3.2008). אם כך, מדוע עזב לבייב את הארץ ועבר ללונדון (שם המיסוי נוח יותר)? האם קרה משהו להצלחת ה”מעשר"?

טובה נייברג, רמת גן

קולה של החברה

בתגובה על "הנטל בשוויון" מאת דן לאור (“הארץ”, 21.4)

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. השבח לדן לאור, פרופסור לספרות עברית, אשר משמיע את מה שהיה צריך להיות קולה של החברה התלויה באיכות המורים ואינה עושה די לתמיכה בהם. מעט מדי נעשה לשיפור שכר המורים ודבר לא נעשה להוקרתם על שבחרו במקצוע הקשה ולעתים הבלתי אפשרי לחנך את הילדים של היום.

מי שבוחרים להיות מורים בישראל ועומדים בתבחיני איכות גבוהים, ראוי שיהיו זכאים למלגת לימודים המותנית בהתמדה בהוראה עם תום הלימודים למשך חמש שנים. אם בחרו להורות באזורים פריפריאליים יהיו זכאים אף למלגת קיום. הקלות כאלו עשויות לשדר את החשיבות של המקצוע ולהוות תרומה אמיתית לצמצום הפערים, מעבר לצקצוקי לשון.

נעמה צבר־בן יהושע, קרית אונו

מאירה גלוסקינוס, למשל

בתגובה על “מי מכיר את לוטה כהן” מאת אסתר זנברג (“הארץ”, 18.4)

בהמשך לכותרת המשנה של המאמר (“גם בארץ נמחק פועלן של אדריכליות מדפי ההיסטוריה”), ועם מתן פרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב לשנת 2013 לאדריכל פרופ’ אדם מזור, אבקש לאזכר את ידידתי האדריכלית מאירה גלוסקינוס ז”ל.

מאירה, שסיימה בהצטיינות את לימודיה בטכניון בחיפה, ואחר כך באוניברסיטת הרווארד, שירתה כאדריכלית בכירה במשרדו של מזור, ובמשך כ–40 שנה השתתפה בצניעות רבה כמובילה בפרויקטים הגדולים שבגינם זכה מזור בפרס ישראל, כולל “ישראל 2020”, וזאת מבלי להפחית מזכאותו של מזור לפרס.

לפיכך, כאשר מוזכר פועלן של אדריכליות ישראליות שהאירו את נוף ארצנו, ראוי להוסיף לדפי ההיסטוריה את האור שהפיצה בכישרון רב מאירה גלוסקינוס.

גדעון שפיגל, תל אביב

סובלנות מוסיקלית

בתגובה על "קונצ'רטו לאתיקה" מאת חגי חיטרון ("הארץ", 4.4)

כחובבת ואגנר מושבעת הצטערתי לגלות שמוסיקאי כה רגיש כזכריה פלווין אטום לחלוטין ליפי המוסיקה של ואגנר. העיסוק בהיבט המוסרי של המוסיקה והאמנויות האחרות אינו זר לי; גם אני סבורה שחשוב וראוי להתייחס להיבט הזה כשמאזינים למוסיקה, לא כל שכן כשמחברים אותה. אבל מי שמדבר גבוהה־גבוהה של "שיח מוסרי" כדאי שיהיה קצת יותר סובלני כלפי מוסיקה שמסיבות שונות אינה לטעמו.

מירית בן־בסט, תל אביב

מה נשתנה?

בתגובה על מכתבו של ויקטור קלפהולץ “טקסי זיכרון חילוניים” (“הארץ”, 19.4)

ברצוני להעמיד דברים על דיוקם: לא היה כל שינוי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה. אורכו של הטקס ביד ושם כשעה ורבע; החלק הדתי - שכולל בין היתר את התפילה “אל מלא רחמים” - הנו פחות משמונה דקות.

איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו