שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום עצמאות בניכר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נגה פסו

טסתי לחו"ל בידיעה שאני עתידה לפספס את החג האהוב עלי – יום העצמאות. האש וריחות המנגל אינם הסיבה לכך (אני בכלל טבעונית), אלא השמחה, שמחה ישראלית שניכרת בכל פינה ופארק, ואפילו באיי התנועה שבדרך. “לא נורא”, חשבתי לעצמי בעודי נוסעת לשדה התעופה בין מכוניות מקושטות בדגלי ישראל, “בלוס אנג’לס יש המון יהודים וישראלים, אוכל לחגוג גם שם”.

את שרשרת הדגלים שקניתי בשוק הכרמל ערב הנסיעה אתלה מעל המיטה בלוס אנג'לס, חשבתי. לא צריך להתבלט או ליידע את כל השכנים, אפילו שחלקם יהודים, ואפילו שיש לנו מדינה וצבא חזק, כל כך חזק ונערץ שכבר לא מוכרים את שרשרות דגלי חילותיו לקראת יום העצמאות. השנה אחגוג יום עצמאות בגולה, במדינה שהיא לא המדינה שלי. החמצה. כמה מוזר לחגוג יום הולדת בלי כלת השמחה.

נזכרתי בימי העצמאות בבית ילדותי; חיכינו שיום הזיכרון ייצא כדי לתלות את השלט, בכחול־לבן כמובן, עם הגיל של ילדת היום־הולדת, מספר שגדל כמובן בכל שנה. המנורות הצבעוניות תמיד היו חלק מהחגיגה. כשסיימנו לקשט, עייפים אך מרוצים, הסתובבנו ברחבי היישוב והבטנו בבתים האחרים המקושטים.

בינתיים, בלוס אנג'לס, יש הופעה של שירי אייל גולן - הכי קרוב למסיבת יום העצמאות שמצאתי. "יש איזו מקסיקאית שאוהבת יהודים וחולה על אייל גולן", מספרים לי.

כך קרה שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נהפכה לארץ הניתוק והשכחה. בלוח השנה שכחו את יום הזיכרון, או לא ציינו בכוונה. במקום אזכור של יום הזיכרון, ציור של נרות שבת. ובמקום ציונות, דת.

את יום העצמאות בכלל לא מרגישים; אין קישוטי יום העצמאות, ואין דגלי ישראל על המכוניות בכביש, אבל יש מקסיקאית חוגגת עצמאות לישראל, יודעת בעל פה שירים של אייל גולן.

החלטתי לוותר, בלוס אנג'לס לא חגגתי עצמאות לישראל.

נגה פסו, יהוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ