בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 24.4.2013

תגובות

מי ישלם?

בבנק לאומי, כמו בבנקים האחרים, ההכנסות וההוצאות מחושבות לפי מגזרים: משקי בית, עסקים קטנים, מגזר עסקי ועוד. הדוחות של הבנקים מראים שההכנסות מן הריביות והעמלות של משקי הבית והעסקים הקטנים עולות, בהרבה, על אלו של המגזר העסקי. לכן, גם הרווחים של הבנקים ממשקי הבית ומהעסקים הקטנים עולים בהרבה על הרווחים מהמגזר העסקי.

רווח של הבנק פירושו הפסד של הלקוחות. לכן, יש להקטין את הריביות והעמלות המוטלות על משקי הבית והעסקים הקטנים ולהגדיל אותן, בהתאמה, ללקוחות במגזר העסקי. באופן זה החברים של דנקנר וחייבים אחרים הם שיתנו את המתנות.

שמואל קניאל, ירושלים

חרם רבני

בתגובה על “מת בנו של הרב עובדיה יוסף” מאת יאיר אטינגר וחיים לוינסון (“הארץ”, 14.4)

בנו של הרב עובדיה יוסף נפטר, ומן הידיעה בעיתון מתברר שהרב החרים את בנו והתנכר לו במשך 20 שנים. שומו שמים, על הרב להסביר לציבור היכן בתורה מצא סימוכין לחרם שהטיל על בשר מבשרו, ועוד ל-20 שנים. על המת אסור לדבר סרה, אך מה יש לומר על הרב? חרם דומה על זר יכול להעיד על רשעות ושנאה עיוורת, אבל על בנו?

הרב משתלח תכופות ובפראות בבני אדם הגונים, והמנהיגים של ש"ס מצדיקים אותו. הם סוגדים לו סגידה עיוורת, אבל אני בטוח שלאיש מהם אין כוונה לנהוג עם ילדיו כפי שנהג עם בנו הרב הנערץ שלהם.

אריה ארגמן, חולון

לחשוף את המערכת

בתגובה על “לאן נעלמו הרקטות” מאת עוזי רובין (“הארץ”, 19.3) ועל “לאן באמת נעלמו כל הרקטות” מאת תיאודור פוסטול (“הארץ”, 29.3)

על פי העיתונות הזרה, נראה כי פרופסור אחד מ–MIT גבר על כל מערכת הביטחון הישראלית ביחס לאמת העומדת מאחורי מערכת כיפת ברזל. המרחק בין טענות הצדדים קטן ממה שנדמה במבט ראשון. פרופ’ תיאודור פוסטול מסכים לכך שטילי המערכת פוגעים בטילי המטרה, אך טוען שהפגיעה אינה "נחשבת" מאחר שאינה גורמת לפיצוץ טילי המטרה באוויר; עוזי רובין ומערכת הביטחון טוענים כי אין בכך כל צורך.

הדיון מתמקד בעצם בשאלה אם טיל מטרה שנפגע באוויר מתפוצץ בהגיעו אל הקרקע. פוסטול טוען שכן, אך מתעלם מכך שהציבור שמע ברדיו דיווחים כמעט על כל יירוט. לישראלי המצוי, כמוני, שלא מבין דבר בטילים, נראים טיעוניו של פוסטול כמגדל קלפים שנבנה כולו על אי הבנת ההבדלים התרבותיים בין החברה הישראלית לאמריקאית. פער בין דיווח רשמי למציאות, בעיר גדולה בישראל, בעניין כזה, היה מתגלה ונפוץ מיד ברחבי הארץ.

אך כיפת ברזל איננה עניין ישראלי פנימי. המערכת ממומנת מכספי משלם המסים האמריקאי. חוסר השקיפות כאן בעייתי ובנקודה זו משכנעים מאוד טיעוניו של פוסטול שניתן אולי לתמצתם כך: אם אינכם מוכנים לחשוף את המערכת, לפחות אל תתפארו בהישגיה. מערכת הביטחון האמריקאית נקשרת בתקשורת האמריקאית באופן קבוע בשערוריות־דיווחים ופרויקטים מפוקפקים, כמו נגמ"ש הבראדלי, טילי הפטריוט, ובקרוב האף–35. אין לצפות מהתקשורת הזאת ליחס שונה. ייתכן כי דווקא היענות לדרישתו של פוסטול תשרת את ענייניה של ישראל.

עופר פורת, קרית טבעון

המחלוקת על כיפת ברזל

בתגובה על "רב"ט רובוט" מאת עמוס הראל (“הארץ”, 12.4)

על מערכת כיפת ברזל נכתב בכתבה בין השאר: "במערכת הביטחון שוקלים כעת כנראה להציג מידע נוסף למומחה חיצוני, אבל מסרבים לפרסם עוד נתונים וסרטונים בפומבי, בנימוק שהדבר עלול לסייע ליריבים".

באחרונה התעורר ויכוח על ביצועי כיפת ברזל. שלושה מומחים ידועי שם: פרופ' תיאודוד פוסטול מ-MIT; דיק לויד, מומחה לטילים שעבד שנים רבות בריתיאון, חברה מובילה בתחום הטילים, וד"ר מוטי שפר, מומחה לטילים שעבד שנים רבות ברפאל, בעל פרס ביטחון ישראל על פיתוח פיתון 3, הגיעו כל אחד בנפרד למסקנה שאחוזי ההצלחה של כיפת ברזל קטנים בהרבה מפרסומי מערכת הביטחון. ייתכן שהמבקרים טעו בהערכותיהם, אך קשה לטעון שהם אינם מבינים בנושא.

המחלוקת על ביצועי כיפת ברזל היא רק נקודה אחת בוויכוח הלגיטימי על יעילותה של כיפת ברזל כחלק מסוגיית הגנת העורף. הרעיון הנדון במערכת הביטחון, להעביר נתונים וסרטונים נוספים למומחה חיצוני, שסביר להניח שיהיה מקורב למערכת הביטחון, לא יקדם את פתרון הבעיה. אין מנוס אלא להיעתר לדרישה להעברת כל נושא הגנת העורף לבדיקה של ועדה מקצועית חיצונית ובלתי תלויה, כפי שדרשנו אנו מתחילת דרכנו.

ד"ר עודד עמיחי, יו"ר עמותת מגן לעורף, חיפה

קריעה

אנו אנשים חילונים שגרים כבר למעלה מחמישים שנה בבני ברק, על גבול רמת גן. מדי יום העצמאות אנו תולים דגלי ישראל גדולים וקטנים סביב דירתנו, וגם כמובן על הרכב. עשינו זאת גם השנה, ביום ראשון, ערב יום הזיכרון.

לאחר כשעתיים הדגלים נקרעו והורדו. כעבור שעות אחדות הורד דגל גדול נוסף, אבל האלמונים לא הסתפקו בכך ולמחרת הורידו את השריד הגדול שנשאר.

שום מלים לא תתארנה את הרגשתנו. זו היתה פגיעה כל כך קשה בנו. את זה יכלו לבצע רק חרדים נבזים, שונאי ישראל והמדינה. עד כמה גדולה שנאתם בשנת תשע"ג?

צבי וחיותה גליצנשטיין, בני ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו