בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 1.5.2013

תגובות

אין חינוך בלי ערכים

בתגובה על "הדרך להתמודד עם בריונות" מאת נמרוד אלוני ("הארץ", 25.4)

נמרוד אלוני קיבל החלטה מושכלת: "אחרוג מן ההיגד החלול והמוכר, שצריך לחנך לערכים". והנה, כמה לא מפתיע, לא רק שטבעו, כפילוסוף של החינוך, לא מאפשר לו לעשות זאת, אלא שכדאי להזכיר לאלוני שאין, ולא יכול להיות, דיבור על "חינוך" שלא גלומה בו התייחסות לערכים. ואכן, דבריו גדושים במה שהוא עצמו מכנה "ערכים הומניסטיים" כמו: אמפתיה, כבוד האדם, אחריות מוסרית, הגינות, שוויון ועוד רבים אחרים. האם לשיטתו אלה דיבורים חלולים? ואולי זה תלוי במי המחנך, ומהם ערכיו?

ד"ר יוסי אבינון, מבשרת ציון

צרכי התלמידים נשכחו

בתגובה על “משרד החינוך יבחן: קייטנה בבית הספר במקום חופשה” מאת ליאור דטל (TheMarker, 28.4)

תמוה ששר החינוך, שהיה מורה, שכח שהתלמידים הם הצרכנים של בית הספר, ולוח ימי החופשה חייב להיות מותאם לצרכיהם.

משום מה במדינת ישראל בדיון על לוח ימי החופשות מתחשבים בדרישות ההורים, המורים, אבל אין זכר לתלמידים. גם הוועדה המכובדת בראשות שמואל סלבין דאגה רק לרצות את ההורים, והזיזה כמה ימי חופשה.

במערב אירופה ובצפון אמריקה הסבירו לי, כי נוכחו לדעת שלאחר כחודש וחצי לימודים התלמידים זקוקים לפסק זמן. לפיכך נהוג כל שישה עד שבעה שבועות בבתי הספר, לתת מספר ימי חופשה צמוד לסוף השבוע. באותה מתכונת אפשר לארגן בתבונה את לוח ימי החופשה בבתי הספר בארץ בלי להוריד אף שעת לימוד (ברשותי לוח ימי חופשה מאורגנים לפי אותו עיקרון). המורים לא ילמדו יותר והתלמידים יהיו רגועים יותר. להורים העובדים יימצאו פתרונות בבנייני בית הספר ובמתנ"סים, על ידי מדריכים ולא מורים.

יום הלימודים בבית הספר אינו מאורגן לפי שעות העבודה של ההורים, למה לוח החופשות כן צריך להיות מותאם להם?

שושנה געתון, מורה, תל אביב

שתיקה ישראלית

בתגובה על “בכיר באגף המודיעין: אסד השתמש בנשק כימי” מאת גילי כהן (“הארץ”, 24.4)

מתוך מה שהסתמן כאביב ערבי והתקוממות הרחוב הסורי, ברור לנו עתה שהבעיה מתחילה לקבל תפנית שאני מכנה רצח עם. ובכן, האם עניין זה צריך להדאיג מישהו במדינת ישראל? האם ראש הממשלה צריך לעשות משהו מלבד דיבורים והאם ישראל, היהודים בתוכה וגם הערבים שבתוכה צריכים לעשות משהו? האם אנחנו, כעם נאור ולמוד ניסיון, יכולים לעמוד מן הצד ולא לעשות מאומה?

העניין אינו הופך לשיח ציבורי בשמאל ובימין, וגם התקשורת לא עושה די בסיקור ובהצעות לממשלה איך היא אמורה לנהוג. רק לחשוב שכל זה קורה מעבר לגבול: ריח הגז, מראות המרוססים בגז, זה יכול בקלות להגיע אלינו ואנחנו מחשים.

ראש הממשלה צריך להצהיר שמה שקורה לעם הסורי עתה עבר כל גבול. אני מציע לאותת שאנחנו לא נשב בצד ולא נניח להשמדה הגזית הזאת להתחולל, ואני חושב שהציבור כולו צריך לצאת להפגנות בעניין זה. אני מודע לכך שזה אינו עניין פשוט ויש לו השלכות רבות, אבל קשר השתיקה מדאיג אותי.

משה שמריהו, אלקנה

סולידריות רפואית

בתגובה על “משפט ראווה" מאת ליאוניד אידלמן (“הארץ”, 24.4)

התפעלתי לראות שד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל (הר”י), נחלץ להגנת רופאי שירות בתי הסוהר (שב”ס). יש לראות בכך עדות לסולידריות מקצועית מרשימה, משום שרופאי שב"ס, כפי שד"ר אידלמן יודע ואף ציין בתשובותיו על פניות שהגיעו אליו, אינם חברים בהר"י בהיותם עובדי שב"ס. ייתכן שהפרדה מלאכותית זו מנעה ממידע על התנהלותם של רופאים אלה להגיע אל ד"ר אידלמן; ייתכן גם שד"ר אידלמן אינו קורא את המכתבים המגיעים ללשכתו, המעידים על רופאים שנקראו אל אסירים שהתעלפו בגלל עינויים, ואישרו להמשיך ב"חקירה" – לאחר שהאסיר שב להכרתו, כמובן. אולי ד"ר אידלמן פשוט לא ראה אף אחד מעשרות התיקים שהופנו לתשומת לבו, המעידים על אסירים שמתלוננים במשך חודשים ושנים על בעיות רפואיות חמורות, וזוכים בביקור אחרי ביקור לרישום הלקוני: “יש להמשיך במתן משככי כאבים".

התעלמות עקבית מתלונות על הזנחה רפואית ומעדויות חוזרות ונשנות על מעורבות רופאים בעינויים היא עמדה פוליטית ממדרגה ראשונה. טוב יהיה אם במקום להתלהם בתגובה על ציון עובדות אלו, יוודא ד"ר אידלמן שהקוד האתי אכן נשמר בכל אחד ממתקני שב"ס, ושכל אדם הזקוק לטיפול רפואי ולהגנה רפואית יקבל אותם, בלי קשר לפוליטיקה.

רחל סטרומזה, הוועד הציבורי נגד עינויים, לוזית

זה לא נראה טוב

בתגובה על "שיעור בהכפשה" מאת דן מכמן 
ודינה פורת (“הארץ”, 26.4)

במשך השנים התפתחה בישראל תעשייה אקדמית ענקית ועתירת משאבים סביב חקר השואה. עם הזמן נדמה שהגולם קם על יוצרו, והצורך בגיוס משאבים למען האנשים המתפרנסים ממחקר השואה ומסתובבים בכנסים ברחבי העולם הוליד תחרות שאינה נראית טוב.

עתה בא המאמר הזה, שבו מתרעמים הפרופסורים דן מכמן ודינה פורת על ביקורת שמישהו מעז להציג על המתרחש באימפריית חקר השואה. מה שנראית כגילדה אקדמית מגלה חוסר סובלנות למי שמאיים על המשך השליטה ואולי אף על זרימה חלקה של המשאבים.

גדעון ברוידא, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו