בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 3.5.2013

תגובות

מהרמב”ם עד אלי כהן

בתגובה על “שטר חוב” מאת ניר חסון
 (“הארץ”, 29.4)

הנצחת אישים ממוצא אשכנזי בלבד על שטרות הכסף החדשים עוררה ביקורת. על מה? נושא העדתיות כבר חסר משמעות בחברה הישראלית 2013. והרי הרמב"ם הופיע על שטר של 1,000 שקלים כבר בשנת 1983.

מדוע בכלל נחוץ דיוקן של מישהו? מדוע לא דברים שמסמלים את ישראל, כמו הכינרת או נופי ערים לפי הערך הנקוב, כך שירושלים תזכה בשטר בעל הערך הגבוה ביותר?

ואם דיוקנאות, אני ממליץ להדפיס על אחד השטרות שיאושרו בעתיד את דמותו של אלי כהן ז"ל, אשר פעל רבות למען מדינת ישראל, נתן את כולו ואף שילם על כך בחייו. מאחר שמקום קבורתו אינו ידוע, מן הראוי להנציחו על שטר של כסף למען בני משפחתו.

צביקה שטרוסברג, בני ברק

פסטיבל קרתני

"משוגעים, רדו מן הגג!" נהג שר האוצר המנוח יגאל הורביץ לזעוק אל מהרסי הכלכלה הישראלית. היום אני פונה באותה קריאה לכלי התקשורת, שעוסקים כולם רק בנושא אחד: עמנואל רוזן. הוא בראש החדשות ובאמצע החדשות ובסוף החדשות ואחר כך בכתבות ובמבזקים ובסקופים של כתבים זריזים ובנאומים חוצבי להבות של מתחסדים למיניהם.

אני יודע, האשמות כבדות הוטחו בו ואני גם יודע שיש מי שבודק אותן ברצינות ראויה. אך הפסטיבל המבחיל הזה בעמודים הראשונים של העיתונים ובכתבות והדיונים וה"גילויים" הרודפים זה את זה, מעורר שאט נפש. דומה שכל הנושאים המרכזיים שצריכים להעסיק אותנו - הגזים בסוריה, האטום באיראן, השריפות ביערות, המאבק על התקציב, השביתות שבאופק - כל אלה מחווירים בתקשורת לעומת מחול השדים סביב עמנואל רוזן.

זו לא רק קרתנות ושפיטה בטרם משפט (וחקירה), אבל זוהי גם חגיגה של כתבים רבים שנהנים לתקוע סכינים בעמיתם. אינני רוצה להתנבא, אך אני מעז לחשוב שמדינת ישראל תתקיים גם אחרי עמנואל רוזן, אז הבה נחזיר את הדברים לפרופורציות הנכונות.

פרופ' מיכאל בר־זהר, תל אביב

סולם המעמדות

בתגובה על מכתבה של פרופ’ חדוה בן ישראל, “המעמד איבד את מעמדו” (“הארץ”, 26.4)

פרופ' חדוה בן ישראל קובלת על השימוש האנכרוניסטי, לדבריה, שנעשה במושג "מעמד" - שכן מושג זה שייך לעולם ישן, שבו אנשים נולדו ומתו לאותה שדרה חברתית ללא יכולת לעלות או לרדת בסולם המעמדות.

אולם אין כאן אנכרוניזם. הדוברים העושים שימוש במושג זה אינם מתייחסים לאותה מציאות חברתית בתקופות קודמות. הם מעניקים משמעות חדשה למושג ישן. התופעה של ריבוד חברתי בישראל ראויה להמשגה ואין פסול בשימוש במלה מוכרת לצורך כך. התופעה שאליה מתייחסת פרופ' בן ישראל נעלמה, ואנו משתמשים במלה מוכרת כדי להגדיר את התופעה החברתית שאותה אנו חווים.

יונתן טיקוצקי, ירושלים

אהדה וכבוד לניצולים

אני חשה צורך להגיב על הטענות הנשמעות נגדנו, ותיקי ארץ ישראל וישראל, על אדישותנו ואף הסתייגותנו מניצולי השואה, ויש אומרים שהיחס השתנה רק עם משפט אייכמן. ניסיוני האישי מפריך טענה זו.

מטעם משרד החינוך שעבדתי בו כפקידה (ולפני כן כפקידה במחלקת העלייה של הסוכנות) התבקשתי על ידי שר החינוך אז, פרופ' בן ציון דינור, לערוך לקט על השואה וכך עשיתי. הספר נקרא "השואה והמרי" (מחבר הספר, ככתוב בשערו, הוא משרד החינוך). הספר נמסר לחברי הכנסת ב–1953 נוכח ההחלטה לייסד את "יד ושם". שימו לב: השנה היא 1953, שמונה שנים לפני משפט אייכמן.

הספר "החומה", מאת הסופר והעיתונאי הצבאי הבריטי ג'ון ריצ'רד הרסי, המבוסס על מרד גטו ורשה, הופיע בעברית בשנת 1952, הרבה לפני משפט אייכמן וקשה להניח שהוצאת ספרים תפרסם ספר בעברית מבלי שיהיה קהל לקוראו.

לא רק בעקבות "השואה והמרי" נפגשתי עם ניצולים, אלא גם בעיסוקים אחרים שלי: באוניברסיטה העברית, בבתי ספר למוסיקה, במשרד החינוך ובסוכנות. בכל אותם מקומות התייחסו לניצולים באהדה, בכבוד ולעתים באיזה רגש אשמה על שלא היינו שם.

אם אולי היו אנשים יוצאי דופן שהשואה לא זעזעה אותם, הרי הם היו מיעוט שבמיעוט ועוול הוא להסיק מהם על הציבור הישראלי כולו.

שולמית לסקוב, תל אביב

הערכים והמיליונים

בתגובה על "ממשלת ההון" מאת ארי שביט (“הארץ”, 26.4)

הממשלה החדשה שהוקמה, קובע ארי שביט, עם יאיר לפיד בעמדת השפעה קובעת בענייני חברה וכלכלה, היא ממשלה "בצלמם ודמותם" של בעלי ההון. ההוכחה האולטימטיבית לכך, לפי שביט, היא מינויו של יעקב פרי, בעל הון בזכות עצמו, לשר בממשלה. ולא סתם שר, אלא שר שעומד בראש הוועדה הרגישה לקידום השוויון בנטל.

יעקב פרי, כידוע, עשה כבר דבר־מה למען המדינה. הוא כנראה ברוך כשרונות והמעסיקים שלו בשוק הפרטי מצאו לנכון ולכדאי לתגמל אותו ביד רחבה. נשארו לו כנראה בבנק כמה מיליונים. האם זה קובע בהכרח את השקפתו החברתית? את סולם הערכים שלו? את נאמנויותיו?

האם לא ייתכן שבשלב זה בחייו הכסף לא כל כך מעניין אותו והוא מעדיף לנצל את יכולתו ואת ניסיונו כדי לעשות עוד פעם דבר־מה למען המדינה? אולי זו גם הסיבה שיאיר לפיד בחר בו לתפקיד שר?

ישראל קוך, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו