אללה אכבר והדגל

טדי פסברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים3
טדי פסברג

בתגובה על "מטורף, מטורף, מטורף העולם" מאת שלומי ברזל (“הארץ”, 5.5)

שלומי ברזל מדווח מהמשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים על "עולם מטורף, מטורף, מטורף" שאותו מאכלסים שני קהלים שזקוקים לפסיכיאטר, כדבריו. הוא מדגים לנו את מערכת היחסים הטרופה בין שני הקהלים באמצעות זוג קריאות שהחליפו ביניהם, וזוג דגלים שהניפו זה לעומת זה: "אללה הוא אכבר" לעומת "הר הבית בידינו", ודגל עם סמל הקבוצה ומסגד אל־אקצא אל מול דגל ישראל.

חוגגים שנה לזירה הדו לשונית של הארץ

לא לחינם גוזר ברזל גזירה שווה בין שני הקהלים. מראית העין הזאת של שוויון נוחה לנו, לישראלים היהודים המתייחסים בסובלנות נאורה למגזר הערבי. אבל זוג הדגלים מראה ששום שוויון אין כאן, אלא השפלה של החלש בידי החזק. כשאוהדי בית"ר פורשים את דגל ישראל הם אומרים לאזרחי ישראל הערבים שהדגל שייך לנו, היהודים, לא להם, ועל כן שגם המדינה הזאת אינה שלהם כי אם שלנו.

קל ונוח לעמוד מנגד, להביט בנצים ולהפטיר "מטורף, מטורף, מטורף העולם". אבל אין זה מעשה הזוי של משוגעים, שמנותק מהקשר; זהו אקט מכוער שמבטא תחושה שאיננה נחלת מיעוט בחברה הישראלית.

משהו מהלך הרוח הזה – שיגידו תודה, באף מדינה ערבית אחרת הם לא היו נהנים מהזכויות שיש להם כאן! – משתקף באופן שברזל ייצג את זוג הקריאות. ברזל תיעתק, כמקובל, את קריאת הערבים, "אללה הוא אכבר". אמנם הערבים אומרים allahu akbar, אבל ההברה hu איננה מייצגת את המלה הערבית המיתרגמת ל"הוא", היא מסמנת את המעמד התחבירי (נושא) של המלה. אז למה כולם כותבים "הוא"? אלי כי כך זה נשמע, אולי כי כך כותבים כולם. התעתיק־תרגום המגוחך הזה מייצג את הבורות של החברה היהודית ביחס לזו הערבית. בורות זו משקפת, בתורה, את יחסנו האדיש, במקרה הטוב, לאזרחי ישראל הערבים ותרבותם, ואת יחסנו כלפי אלה שמתייחסים אליהם באופן שאיננו אדיש.

טדי פסברג, ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ