בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 16.5.2013

תגובות

נוסחת קסם מקומית

שר האוצר הנוכחי חייב לאמץ מצפן ארוך טווח. חלק משמעותי בציבור יהיה מוכן לשלם מחיר כבד – אם הוא רואה אופק ותקווה. מצפן ראוי הוא עניין היתרון התחרותי של ישראל.

המערכה הגדולה היא על המקום שבו יגדל הדור הבא של ילדי הישראלים המשקיעים בחינוך ילדיהם: בחדרה או בבוסטון? הילדים כאן זוכים עדיין ליהנות מאיזו נוסחת קסם מקומית, שתעניק להם בהמשך יתרון על אחרים. זה קשור אולי לשירות הצבאי, לערך הלימוד ביהדות אבל בעיקר לתמהיל של א־פורמליות, פתיחות, ישירות, דינמיות, סקרנות והיכולת לקלוט מציאות רב־משמעית ולנווט בה. זה משהו חי, שבא בעיקר מהבית. והוא לא תוצר של מערכת החינוך. זה הכל. זה הבסיס. ורק את זה קשה לשכפל.

יתרון תחרותי של מדינה מושתת על יתרון תחרותי של פירמות הפועלות בה, וזה נשען על מאסה של אנשים שיש להם יתרון תחרותי על אנשים אחרים. חברות זרות דוגמת אינטל, גוגל, IBM ואחרות, השכילו כבר מזמן להקים כאן מרכזי פיתוח וייצור, והן נהנות פעמיים: שימוש בנוסחת הקסם וגם תשלום מס חברות נמוך מזה שהן משלמות בבית.

חשוב לתמוך באקדמיה, במו”פ המקומי, בלימודי ניהול מתקדם, תמריצי אנטי־אקזיט והעמקת לימודי יזמות ותעשייה בבתי הספר, כדי לשמר כאן מדע וטכנולוגיה מתקדמים ותעשייה ישראלית חזקה הנשענת עליהם – ואת הילדים האלה. כדי שלא יסעו רחוק.

ירדן לויטל, מודיעין

ועדה לחקירת האוצר

יש לחקור את מחברי המחזה המביש שבו פקידי האוצר ושׂרם מתרוצצים בהיסטריה, פחית קבצן מקשקשת בידם, ומקוששים מיליון פה ומיליון שם. חלק מהקבצנים המקוששים, שעוד רגע ילכו לשחק, כהרגלם, על במות מתגמלות יותר, הם כותבי המחזה והמוזיקה, מעצבי התפאורה והתלבושות. נוספו, עם הופעת השר, רק היסטריה משתפכת, פחית הקבצנים וצלילי קשקושה.

שר אוצר שאינו קורא לוועדת חקירה ולאיתור וסילוק השרלטנים לוקח עליו במפגיע את מעשי העבר: ייזום המחזה, כתיבתו והעלאתו על הבמה.

ברוך רוזן, פתח תקווה

השינוי חשוב יותר

בתגובה על "לא את הכותל צריך לשחרר" מאת דרור אטקס (“הארץ”, 13.5)

כדרור אטקס, גם אני זע באי נוחות כשנשות הכותל קוראות לעצמן "משחררות הכותל", ומסתייג מן הקונוטציות הלאומניות של דימוי זה. הלוואי שמאבקן היה מעמיד מערכת סמלים אלטרנטיבית. אלא שאטקס טועה כשהוא כותב שהמאבק אינו מעניין איש מלבד העיתונות. בשבועות האחרונים מתחולל שינוי מהותי ביחס לשאלה מהי היהדות הנורמטיבית במדינת ישראל, והשינוי הזה משתקף בהצלחת מאבקן של נשות הכותל, שהביאו אותו לידי מיצוי ואף חוללו אותו בכמה מובנים.

החלטתו של השופט משה סובל בבית המשפט המחוזי בירושלים, שאין בתפילת נשים בטליתות כדי לסתור את מנהג המקום על פי תקנות המקומות הקדושים, היא החלטה מהפכנית. נכון, השופטים החילונים של בית המשפט העליון, ובייחוד שלמה לוין, כבר עמדו על זכותן של הנשים להתפלל בכותל כרצונן, אך לאורך השנים, בכל החלטה והחלטה, התיישר בית המשפט העליון לצד הסטטוס קוו. החלטת השופט סובל משקפת שינוי מהותי ביחס של הרוב החילוני (וגם חלק מן הדתיים) להגמוניה של היהדות האורתודוקסית במוסדות המדינה.

נשות הכותל נאחזות בסמל לאומי בעייתי, אבל השינוי שהן ממבשרותיו חשוב יותר. הודות להן, לישראלי המצוי, שלא מתלהב מקונסרווטיבים ורפורמים, מוצגות פניה הבעייתיות (בלשון המעטה) של היהדות האורתודוקסית. הכותל הוא סמל במאבק הזה, אבל המסרים העיקריים שעולים ממנו אינם לאומניים אלא ליברליים, חופש דת, שוויון ובייחוד במעמד האשה, ושאט נפש מן המונופול האורתודוקסי במוסדות המדינה.

ד"ר יאיר אלדן, הפקולטה למשפטים,
הקריה האקדמית אונו

חרם בלי צביעות

בתגובה על “צביעותו של הוקינג” מאת
 שלמה אבינרי (“הארץ”, 13.5)

שלמה אבינרי טוען שסטיבן הוקינג צבוע: מפני מה אינו קורא לחרם אקדמי על ארצות הברית, שהובילה את המלחמה בעיראק, וממשיכה לנהל “מלחמה לא פשוטה באפגניסטאן”? למקרא דבריו של אבינרי אפשר לחשוב שיש יוזמה ערבית והצעה בינלאומית לפיה ארצות הברית תפנה את שטחי אפגניסטאן, ובתמורה הטליבאן ואל־קאעדה יניחו את נשקם ויחתמו על הסכם שלום, ורק סירובה של ארצות הברית גורם לסיכול כל סיכוי. במצב עניינים כזה היה מועיל מאוד אילו הודיע פרופ’ הוקינג שהוא מסרב לבוא לכנס מדעי בארצות הברית.

שֵׂכֶל ההדיוט אינו קולט את הלוגיקה של הפרופסור אבינרי.

שלמה צוקר, ירושלים

האם זו תרבותנו?

שיעור הצפייה בפרק הראשון של “האח הגדול” היה 50%. איני מבין כיצד ציבור נאור ותרבותי נוהר כעדר אחרי תוכנית כזאת. בשנה שעברה שודרו בערוץ הראשון שתי תוכניות בהפרש של שבועות אחדים: אחת עסקה באוניית המעפילים אקסודוס, ונטלו בה חלק אנשים שהיו על האונייה ועדיין בחיים. התוכנית השנייה עסקה בראש הממשלה גולדה מאיר.

בשתי התוכניות הללו שיעור הצפייה היה כ-5%, משום שבאותו לילה הוקרנו בערוצים המסחריים תוכניות ריאליטי שזכו לשיעורי צפייה של יותר מ-30%.

האם זו תרבותנו? האם לא יקום בקרבנו איש חכם ונבון שיאמר לאותן תוכניות: הרף?

משה בודק, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו