הנכבה הישראלית

יעקב אמיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יעקב אמיר

בתגובה על מאמר המערכת "די לשכתוב ההיסטוריה" ("הארץ", 19.5)

מאמר המערכת מתעלם מהעובדה ההיסטורית, שאינה ניתנת לערעור, שהיישוב היהודי, בהנהגת התנועה הציונית, קיבל את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 ובכך הכיר בקיומם של שני עמים בארץ ישראל המנדטורית ובזכותם להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית. לעומת זאת, התנועה הלאומית הערבית דחתה את החלוקה מכל וכל, כי היא התנגדה לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ללא חשיבות לשאלה מה גודלה. יום אחד לאחר ההצבעה באו"ם פתחו הערבים במלחמת חורמה נגד היישוב כדי למנוע בכוח את יישומה של תוכנית החלוקה.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

רוב הפליטים אכן ברחו בגלל הלחימה. הערבים הפסידו במלחמה והביאו את אסון הפליטות על העם הפלסטיני. חשוב לזכור שבמלחמת העצמאות נפלו ששת אלפים ישראלים, שהיו אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית. זו היתה אבידה משמעותית ביותר. האם לדעת כותבי המאמר צריכים הערבים להכיר בנכבה של משפחות הנופלים הישראלים?

אילו קיבלו הערבים את החלוקה ולא היו פותחים במלחמה, לא היו פליטים ולא היתה נכבה. הישראלים מכירים בנכבה של הפלסטינים, אך הם מטילים את האחריות להיווצרותה על הערבים עצמם.

במאה העשרים היו מיליונים רבים של פליטים. בסכסוך בין הודו לפקיסטאן היו 14 מיליון. אף אחד לא הורשה לחזור. הודו, מדינה דמוקרטית, אף ביטלה את אזרחותם של אלה שעזבו. אחרי מלחמת העולם השנייה גורשו ממדינות במזרח אירופה כ–12 מיליון תושבים ממוצא גרמני. אף אחד לא הורשה לחזור.

כאשר הפלסטינים יקבלו את העובדה שמדיניותם ומעשיהם הביאו עליהם את הנכבה, זה יהיה צעד משמעותי לקראת שלום בין שני העמים. לדון על הנכבה מבלי להזכיר את אחריותם של הפלסטינים זה אכן שכתוב ההיסטוריה.

פרופ' יעקב אמיר, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ