בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 22.5.2013

תגובות

הגנה על אסד?

בתגובה על "תירגעו, אסד ימשיך״ מאת 
זוהיר אנדראוס (“הארץ”, 21.5)

עיתון “הארץ” הפך במה להגנה על בשאר אל־אסד? לא הגזמתם קצת?

קרינה גרוסמן, ירושלים

שר הדת היהודית

בתגובה על “תוכנית בנט להעצמת הזהות היהודית” מאת יאיר אטינגר (“הארץ”, 21.5)

קראתי את הידיעה והתמלאתי דאגה רבה. ראשית, זהות יהודית אינה מעניינו של משרד הדתות. כל תוכנית לחיזוק הזהות היהודית מקומה במשרדי החינוך והתרבות. היהדות אינה דת בלבד, זו תרבות שלמה ואורח חיים שאיננו נובע אך ורק מהתנ”ך ולא כל שכן מהגמרא ומדברי רבנים ומיישבי ארץ־ישראל “בעלי ניסיון”, ש”אינם פרופסורים”.

צורכי הדת הם צרכים חשובים ביותר במדינה שבמגילת העצמאות שלה התחייבה לתת שוויון זכויות מלא לכל הדתות. שר הדתות החדש, מן הדין שיזכור כי בהיותו שר המחויב ליותר מדת אחת, ראוי שיעסוק במגוון המשימות בתחום שעליו הוא מופקד.

ולבעל בריתו של שר הדתות – יאיר לפיד, שר האוצר - הייתי מציעה לרסן את חברו בתחומים אלה, כדי שלא לפגוע בזכרו של אביו, יוסף לפיד, שהתנגד בעוצמה רבה להפיכת הזהות היהודית לזהות בעלת מרכיב דתי־לאומני בלבד.

עצם מינויו של אביחי רונצקי לתפקיד האחראי על התוכנית המוצעת מעיד על הכוונה הזאת יותר מכל דבר אחר.

נילי קרן, קרית־אונו

צחנת העוול

בתגובה על "שייח ג'ראח כמשל" מאת אלון הראל (“הארץ”, 20.5)

בחוש הריח של פרופ’ אלון הראל יש כנראה מסנן שלא מאפשר ל"צחנת העוול" שנעשה ליהודי איראן ומדינות ערב, המגיעה מכל רוחות השמים, להכות באפו. וכי מאות אלפי יהודים אלה יכולים לתבוע את החזרת רכושם? לסבי וסבתי נתנו השכנים המוסלמים בגולפאייגאן שבאיראן כמה שעות לאסוף את החפצים ולברוח. עומדים שם כמה בתים של משפחתי, ואני מציע להחזיר לערבים בקטמון וברוממה את בתיהם ביום שבו אני או ילדי נוכל לקבל בחזרה את בתינו באיראן או פיצוי שווה ערך.

רונן יעקבי, הוד השרון

הכרה כן, אחריות לא

בתגובה על מאמר המערכת "די לשכתוב ההיסטוריה” (“הארץ”, 19.5)

הנכבה הערבית אכן ראויה להכרה ישראלית. הכרה כן, לקיחת אחריות לא.

האם ישראל צריכה להתנצל על מפלת הערבים בתש"ח והיווצרות בעיית הפליטים הערבים בעטיה? הפלסטינים קיבלו בתוכנית החלוקה מ-29 בנובמבר 1947, על מגש של כסף, מדינה משלהם, אך העדיפו לפתוח במלחמה כדי למחוק את המדינה היהודית שזה עתה הוקמה. האם על כך הם ראויים לפרס?

יחד עם זאת, ישראל אינה יכולה להתעלם לאורך זמן מקיומה של בעיית הפליטים הערבים. תוך שמירה קפדנית על אופיה היהודי ושמירה על ביטחונה, היא צריכה להשתתף יחד עם כל העולם הערבי בפתרונה של סוגייה אנושית כאובה זו. הדבר ישפר את האמון בין הצדדים, ויבסס את השלום במרחב.

הטלטלה העוברת על העולם הערבי פותחת הזדמנויות חדשות גם בסוגיית הסכסוך הישראלי־ערבי. מן הראוי שלא נחמיץ הזדמנות זו.

יצחק שטייגמן, מחנך והיסטוריון, רעננה

איסור דתי להחליף שטחים

בתגובה על "שישכחו מחילופי שטחים" מאת
 דני דיין ("הארץ", 21.5)

דני דיין מספק כמה סיבות טובות שלא להתלהב מההצעה של חילופי שטחים כחלק מפתרון הסכסוך בין יושבי הארץ הערבים לבין העם היהודי השב למולדתו. אבקש להוסיף עוד אחת: דבריו של השייח עכרמה צברי, מטיף באל־אקצה וראש המועצה המוסלמית העליונה, מלפני ארבע שנים, שעליהם הוא חזר השבוע כפאתווה, פסק־הלכה מחייב.

לדידה של הסמכות הדתית הבכירה, פלסטין היא אדמת ווקף איסלאמית ולכן אינה יכולה להימכר, אין לוותר עליה ולאף אחד אין זכות להחליף אותה בשום תמורה או לבצע חילופי שטחים. גישה זו היתה תקפה ב-1922 כשהוויתור על עבר־הירדן לא הועיל, ב-1937, כשהצעת החלוקה של ועדת פיל לא הועילה, ב-1947 כאשר הצעת החלוקה של האו"ם לא הועילה, ולאחר 1967 ביחס לכל ההצעות על בסיס "שטחים תמורת שלום". וכך גם תהיה.

ישראל מידד, שילה

מי ברכב, מי ברכבת

בתגובה על "עזבו את המציאות, יש פרסומת" מאת ורד ברוקר (TheMarker, 17.5)

כמשתמש כבד בתחבורה ציבורית, מפני שאשתי ואנוכי חולקים רכב פרטי אחד, אני מבקש להצטרף לדבריה של ורד ברוקר. אני מתגורר בחיפה ומזה עשרים שנה עובד בנהריה. אמנם הנסיעה ברכבת מהירה מאוד, ואם נתעלם מרעש השיחות בטלפונים הניידים, גם נוחה. אבל החיבור בין האוטובוס לרכבת כמעט מכפיל את זמן הנסיעה. לדוגמה, נסיעה ברכב פרטי מביתי לעבודה בנהריה, בשעות הבוקר, אורכת כ–50 דקות. בתחבורה ציבורית הנסיעה אורכת כ–90 דקות, בעיקר בגלל מיעוט אוטובוסים בשעות הבוקר המוקדמות אל תחנת הרכבת. ההפרש דומה גם בחזרה מהעבודה.

שינויים רבים נעשו בצפון כדי לשפר את מערך התחבורה, אך הנסיעה בתחבורה ציבורית, בעיקר בתוך הערים, עדיין איטית, מסורבלת ולא נעימה.

ברוך שקד, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו