בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 27.5.2013

2תגובות

למי יש משטרה?

בתגובה על כותרת מאמר המערכת “לבדואים אין משטרה” (“הארץ”, 24.5)

טעות חמורה נפלה במאמר המערכת שהוכתר בכותרת “לבדואים אין משטרה”. אין ספק שהכותרת צריכה להיות “למדינת ישראל אין משטרה”. התנהגות המשטרה כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת רצח שתי הילדות על יד ערד היא מעשה שבשגרה ברחבי הארץ. משטרת ישראל לוקה בתרבות ארגונית קלוקלת, הבאה לידי ביטוי במחדלים ובתקלות יום יומיים.

לא עובר כמעט יום בלי שתופיע בעיתון כתבה המתארת מחדל או תקלה משטרתית חמורה. שאלו כמעט כל אזרח הנזקק למשטרה בעת צרה. אמון הציבור במשטרה נמצא בשפל המדרגה, ולא בכדי.

ישראל פרלוב, תל אביב

חטא היוהרה וההתנשאות

בתגובה על “תוכנת בנט להעצמת הזהות היהודית” מאת יאיר אטינגר (“הארץ”, 21.5)

תוכנית בנט להעצמת הזהות היהודית, הורתה בחטא ולידתה בחטא. חטא היוהרה. מי נתן לנפתלי בנט, אביחי רונצקי ושות’ את הסמכות “להעצים” אותנו, החילונים? האם יש בידם מאזניים שישקלו איזו שבת יהודית יותר, שלי או שלהם? הם יציעו לנו לבוא “לעשות שבת” אצלם; הם לא יבואו אלינו לראות אילו תכנים יצקנו בשבתות שלנו. העגלה ה”ריקה” לעולם תנוע אל העגלה ה”מלאה”, אף פעם לא בכיוון ההפוך. בגלגול עיניים הם כבר מצטדקים ואומרים, כי אין הכוונה להחזיר בתשובה.

לדברי הרב רונצקי, אין צורך באנשי רוח ואקדמיה להגברת הזהות היהודית בקרב חילונים. את זה יכול לעשות תלמיד ישיבה. לעומת זאת, את מכללת עלמא הוא עוד לא מכיר. השקפת עולמו של הרב רונצקי ידועה, וזכותו המלאה להחזיק בה. מכאן ועד להקמת מינהלת מיוחדת, שכבר ידוע מי עומד בראשה אך לא ידוע איזה תקציב יהיה לה וכיצד ינוצל, הדרך ארוכה ומיותרת.

החזירו למערכת החינוך את הקניית ערכי היהדות, הכרת התנ”ך, התלמוד ומקורות אחרים; השאירו למורים ולהורים את הנחלת אהבת הארץ לילדיהם. אל תתנשאו עלינו.

אורה ויטנברג, תל אביב

המקום היחיד

בתגובה על “תירגעו, אסד ימשיך” מאת
 זוהיר אנדראוס (“הארץ”, 21.5)

קראתי את המאמר ובהתחלה התקשיתי להבין, איך אדם נבון כזוהיר אנדראוס יכול לכתוב דברים כה בלתי רציונליים. ואז הבנתי: הכותב הוא בן העדה הנוצרית, ובשאר אסד הוא הסיכוי היחיד שלו להישאר חלק מהאומה הערבית האהובה עליו.

תנחומי לאנדראוס ולבני עדתו הנרדפים בעזה ובקהיר, בבית ג’אלה ובחאלב ובכל מקום הנשלט על ידי האיסלאמיסטים. זה הזכיר לי את מאות אלפי היהודים ממוצא מזרחי, שחוו טיהור אתני הדומה לזה הקורה כעת לעדתו בכל רחבי המזרח התיכון. במיוחד נזכרתי בדוד שלי, מאיר בצרי, פייטן ערבי ומראשיה האחרונים של הקהילה היהודית המפוארת בבבל. אדם יקר, אשר למרות המאסר תחת שלטון סדאם חוסיין ועזיבתו הכפויה בתחילת שנות ה–70 בגלל איומים על חייו, חלם כל ימיו רק לחזור לעיראק מולדתו.

צר לי, אבל לפחות אנחנו גרים במדינת הרוב היהודי, המקום היחיד במזרח התיכון אשר נוצרים כאנדראוס ויהודים כמוני יכולים לחיות בו בחופש.

אפרים בסרי הייליקסר, תל אביב

והניצחון לצה”ל

בתגובה על “הילד של כולנו” מאת אורי משגב (“הארץ”, 23.5)

הרמטכ”ל, אלופי המטכ”ל ואלופי הפיקודים, אוגדות הצבא, עוצבות השריון, טייסות חיל האוויר, הארטילריה, מערך הטילים, חיל הרגלים המשוריין וכל המערכות הנלוות אליהם, ואתם שר הביטחון וכל שרי ממשלת ישראל התומכים בשתיקה, מנהלים מאבק עיקש וממושך. מאות ימים עברו ואולי עוד יעברו עד לסיום המערכה, ובדרך זו או אחרת העומד מולם, הנער נתן בלנק, מן הסתם יובס.

התנגדותו להשתתף ולו סמלית במשטר כיבוש, מצב אשר חלק גדול מתושבי המדינה היהודים מתעלם ממשמעותו, נתפשת כפשע חמור. הוא יובס כי לאיש בכל המערכת האדירה הזאת אין אפילו מקצת האומץ שגילה נתן בלנק, המבטא דעה שונה ועומד מאחוריה. נתנחם בסיום הצפוי, שהרי צה”ל תמיד מנצח.

אמנון טליתמן, רמת גן

כרטיס אדום לקהל

בתגובה על “נשימה לרווחה” מאת נעם בן־זאב (“הארץ”, 26.5)

הקהל - שתי שניות אחרי שזובין מהטה הניף את ידו לסיום הסימפוניה של מהלר, בעוד הקהל מוחא כפיים החלה תזוזה של אנשים לעבר דלתות היציאה, תזוזה שהפכה לנהירה. אני צופה בהמון קונצרטים מכל העולם המשודרים בטלוויזיה או ברשת האינטרנט, ולא נתקלתי בתופעה מבישה שכזאת. אני מבין שאנשים אינם רוצים להזדחל במכוניותיהם במשך כחצי שעה עד שיצליחו לצאת מהחניון, אך בכל זאת יש לכבד את המבצעים ואת האירוע.

זובין מהטה - עם כל הצניעות של חובב מוסיקה, אני מסכים עם דעתו של נעם בן־זאב כי הביצוע היה “שגרתי, כדרכו של מהטה”. נכחתי בביצוע זה בסדרת מנויים לפני כשנה או שנתיים, וכבר אז נראה לי מהטה עייף וחסר שמחה והתלהבות. אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה נהדרת עם הפילהרמונית, חנוכת ההיכל היא ציון דרך לתזמורת ואין זמן ראוי מזה להכריז על חילופי משמרות, בדיוק כפי שבן־זאב מסיים את רשימתו: “עכשיו הכל תלוי בהשתפרות הרמה האמנותית שלה”.

טל קיפניס, כפר ורדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו