בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 9.6.2013

תגובות

אף מלה על יוזמת השלום

בתגובה על “מה השתנה, ג’ון קרי?” מאת
 ישראל הראל (“הארץ”, 6.6)

במאמרו אין ישראל הראל מזכיר אפילו במלה אחת את יוזמת השלום הערבית ואת העובדה שממשלת ישראל דוחה אותה. תמיד אפשר לחזור על המנטרה שמדינות ערב והפלסטינים דחו את ידנו המושטת לשלום, שעה שביד השנייה שלנו אנו גוזלים את אדמותיהם בשטחים הכבושים.

יצחק מאירי, מבשרת ציון

אישור להסגת גבול

בתגובה על “בניגוד לקודמיו, וינשטיין מאפשר תפיסת נכסי נפקדים במזרח ירושלים” מאת 
ניר חסון (“הארץ”, 5.6)

רכוש נטוש הוא חפץ, שאין יודעים מי בעליו. אם הערך של החפץ אינו זניח, מביאים את החפץ למשטרה ומבקשים את עזרתה באיתור הבעלים. הדבר מובן לכל ילד מעל גיל חמש־שש שנים. אז למה בכלל לבזבז שנייה על הנושא? ומדוע דווקא אדם במעמד לא פחות מהיועץ המשפטי של ממשלתנו, ממליץ על תפיסת נכסי נפקדים? הצעתו הרי נראית כמתן אישור להסגת גבול, גזל ומה לא.

כדי להבין את העניין טוב יותר, יש לדעת יותר. הדבר כלל וכלל לא מסובך או סודי. מדובר בתפיסת נכסים שהם רכושם של ערבים, על ידי מדינת ישראל. מתברר שבמקרה דנן אין לבעלות חשיבות, וניתן להתעלם ממנה בהשפעת החמדנות העירומה.

בעיר מגורי נמצא בית ברחוב מרכזי. אני מייעץ לסקרנים לא להיכנס לתוכו, מפני שהבית יכול לקרוס כל רגע. ולמה זה המצב, הלוא שווי השטח מיליונים רבים? התשובה פשוטה: הבעלים מתו והיורשים כנראה מתקשים להסכים על חלוקת הנכס. ובינתיים אין איש יכול להשתלט על הרכוש הנטוש הזה, אפילו לא היועץ המשפטי לממשלה.

אברהם רינת, רחובות

טיפול רפואי אישי

בתגובה על “במרפאה פרטית בהדסה מקבלים תור תוך 4 ימים; במסלול הציבורי מחכים חודשיים” מאת רוני לינדר־גנץ (TheMarker, 3.6)

להלן ציטוט מהספר “רופא בדם - סיפורו של ד”ר שמואל גיליס” מאת אלישיב רייכנר (הוצאת “ידיעות ספרים”, 2011):

“רופאים מומחים בבית החולים הדסה מקבלים חולים גם במסגרת טיפול רפואי אישי (טר”א), שנעשה מחוץ לשעות העבודה שלהם במחלה ובמרפאות הציבוריות של בית החולים. טר”א מאפשר לחולים לקבל טיפול פרטי בעלויות נמוכות יחסית במסגרת בית החולים, ואת הרופאים הוא מזכה בתוספת לשכרם. שמואל היה חס על כספם של החולים ולא על משכורתו. כשחולים ביקשו להגיע אליו לטר”א הוא היה מציע להם לקבוע תור במסגרת שעות הקבלה שלו במרפאת בית החולים כדי שלא ייאלצו לשלם תשלום נוסף.

“כשחולים אמרו לו ששעות הקבלה במרפאה כבר מלאות וכדי להגיע אליו אין להם ברירה אלא לקבוע תור לטר”א, החליט שמואל להרחיב את שעות הקבלה שלו במרפאה: במקום לקבל חולים כשעתיים ביום בלבד, קיבל שמואל חולים במשך ארבע או חמש שעות. מובן שעל תוספת השעות במרפאה הוא לא קיבל את תוספת התשלום שהיה יכול לקבל לו היה מטפל בחולים במסגרת טר”א”.

ד”ר גיליס נרצח בפיגוע ירי בדרכו הביתה מבית החולים הדסה ב-1 בפברואר 2001.

יצחק בן מרדכי, ירושלים

זה מס, לא ביטוח

רעייתי ואני בגיל 70 פלוס. שנינו שילמנו סכומים גדולים לביטוח הלאומי כשעבדנו במשך כ–35 שנה, כדי לקבל קצבה לעת זיקנה. כשיצאנו לפנסיה קיבלנו ואנחנו עדיין מקבלים קצבת זיקנה זעומה, שאינה מכסה אלא חלק קטן מהוצאותינו החיוניות לקיומנו.

מה עשה האוצר במיליארדים שהצטברו מאז 1954, אז הוחל חוק המוסד לביטוח לאומי? יש להפסיק לקרוא לזה ביטוח לאומי, כי זה לא ביטוח אלא מס רגיל וקופה ב’ של האוצר.

ב–2002 כבר קיצצה הממשלה את קצבת הזיקנה ב–4%. אל תקצצו לנו את קצבת הזיקנה. קצצו בשכר המנופח של השרים, חברי הכנסת, המנכ”לים והעובדים הבכירים במשרדי הממשלה ובמוסדותיה. מסרו את ניהול המדינה לשרים מקרב האקדמאים המומחים, ולא לפוליטיקאים ומאחזי עיניים למיניהם.

משה ברדוגו, תל אביב

כתבו על זה קודם

בתגובה על “מרצה מתחת לתקרה” מאת ירדן סקופ (“הארץ”, 6.6)

ביום שני, 3 ביוני, נכחתי בכנס שאירגנה האקדמיה הצעירה הישראלית על “מגדר וקריירה אקדמית בישראל”, שירדן סקופ דיווחה על תוכנו בכתבה גדולה. משום מה נזכרתי במשפט האומר ש”מדע ששוכח את מייסדיו - הוא אבוד!” אינני מתכוונת כאן לתגליות מדעיות כמו אלה של פרויד או פסטר וגדולים אחרים, אך תוכן הכתבה המעניינת חוזר על ממצאים בקשר למעמדן ולעמדתן של נשים באקדמיה שפורסמו פעמים רבות, ובכלל זה גם על־ידִי, החל משנות ה–80.

מדהים לשמוע שוב על סטריאוטיפים נגד נשים במדע, על בעיותיהן של אמהות לילדים באקדמיה, על הקושי של נשים לצאת לשבתון ועל הפירמידה שבה נשים מאכלסות את הדרגות הנמוכות. הדיאגרמות וההיסטוגרמות נשארו די דומות למה שהיה בעבר, חוץ מאשר שאיפתן הבלתי־נלאית של נשים ללמוד ולהתקדם.

אין רע בכך שמטפלים שוב ושוב בבעיה חברתית שלא טופלה ולא נפתרה. אך לעמיתותי הצעירות והמוכשרות אני רוצה לומר שלא יזיק להן להוציא את הראש, מדי פעם, מן המעבדה ולקרוא דברים שנמצאו, נכתבו ונותחו על ידי אחרים, אף אם אינם שייכים לדיסציפלינות של STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה, מתמטיקה). זה יכול אפילו להועיל.

נינה תורן, פרופ’ אמריטוס,
האוניברסיטה העברית, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו