בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 10.6.2013

תגובות

המלחמה שנשכחה

בלי שממש נבחין בכך הולכת ודועכת הסקירה העיתונאית של מלחמת ששת הימים, שהשבוע מלאו לה 46 שנים. זאת לעומת מלחמת יום כיפור, הזוכה לכיסוי נרחב בכל שנה.

אני רוצה להעלות השערה, כי היעדר הסיקור של מלחמה זו משרת את הימין הפוליטי בארץ ובמיוחד את תנועת ההתנחלות. מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה נכבשו שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והחלה תנועת ההתנחלות היא מה שהימין הפוליטי מעוניין להשכיח, במסגרת התכחשותו העקבית לתביעה להגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים על בסיס החזרה לגבולות שלפני פרוץ המלחמה.

הרטוריקה המתנחלית, לפיה הכיבוש שלאחר 67’ אינו אלא אפיזודה בתהליך ההתנחלות המתמשך מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, יוצאת נשכרת מהשכחה זו. מתוך הקשר שכחה זה, נדמה שהעיסוק האינטנסיבי בחוויה הטראומטית של מלחמת יום כיפור משלים את התמיכה ברטוריקה המתנחלית, המעוניינת לטפח את שיח האימה והמצור כדי להצדיק את הצורך הביטחוני בהחזקת השטחים הכבושים.

אך מלחמת ששת הימים היא קו השבר, תרתי משמע, של הקיום שלנו כאן. העולם כולו הכיר ומכיר בקיומה של מדינת ישראל בגבולות שלפני מלחמת הבזק, והעולם כולו אינו מכיר בהתיישבות של המתנחלים בשטחים שנכבשו בעקבות המלחמה. את הפרט ה”שולי” הזה מעוניינים המתנחלים להעלים, וחוסר הכיסוי התקשורתי של מלחמה זו תורם להעלמתו.

פרופ’ ניצן בן שאול, חוקר מדיה,
אוניברסיטת תל אביב

תשובה לסרבני החיסון

בתגובה על “חולים בשם האידיאולוגיה” מאת
 דן אבן (“הארץ”, 4.6)

אי־חיסון ילדים והסתמכות על “חסינות עדר” היא טפילות. ההורה הנמנע מלחסן את ילדיו אינו מסכן את עצמו, אלא את ילדיו, שאינם עצמאיים לקבל החלטה בנושא.

הועלתה הצעה למנוע מילדים שלא השלימו את תוכנית החיסונים להיכנס למערכת החינוך, כדי לא לסכן את המעטים שחוסנו, אך לא הפכו למחוסנים. מן הסתם יהיה מי שיפנה לבית המשפט בטענה שאין למנוע מילדו חינוך כמו לכולם. התשובה לכך היא הקמת גני ילדים ובתי ספר ייחודיים לילדים שלא חוסנו. מעניין כמה הורים סרבני חיסון יהיו מוכנים לשלוח את ילדיהם הלא מחוסנים למוסדות חינוך כאלה.

הטענה כי להורים זכות לקבוע אם ילדיהם יחוסנו, ואין לכפות עליהם לחסן את ילדיהם, דומה לטענה כי כל אחד רשאי לבחור אם לנסוע במכוניתו בלתי חגור, או באופנועו ללא קסדה. לציבור יש זכות לכפות על הפרט אמצעי הגנה מסוימים, למשל הגבלת עישון. החוק אף מתיר לכלוא בבידוד חולי שחפת פעילה סרבני טיפול, ואין לחוק זה מתנגדים רבים.

האם אותם הורים סרבני חיסון ויתרו על טיול במדינות העולם השלישי רק מחמת חובת חיסון טרם הכניסה למדינות אלו?

מכיוון שהכנסת ומשרד הבריאות נמנעים מקביעת מדיניות מחייבת, נראה כי לא יהיה מנוס מלהמתין עד שילד שניזוק מחמת אי־חיסון יתבע את הוריו על רשלנותם, ובית המשפט ייאלץ לקבוע את המותר והאסור.

ד”ר אלון ריבק, רופא משפחה, חיפה

הרשות להרוג נתונה

בתגובה על “סעיף 97 ב’” מאת אריה אלדד (“הארץ”, 7.6)

נדמה לי שעורכי “הארץ” לא הבינו נכונה את המאמר. לפיכך, אתרגם אותו לטובתם לעברית פשוטה: התרגום חופשי, אך נאמן למקור.

אומר אלדד: מדינאי אשר ישתתף במשא ומתן לשלום עם שכנינו, ויציע להחליף פיסת שטח בשטח אחר, דמו בראשו. הוא יואשם בבגידה, והעונש עליה לפי סעיף 97 ב’, החביב על אלדד - הוא מיתה (אמנם סעיף 96 קובע, כי בית המשפט לא יטיל עונש מוות, אלא כאשר מתנהלות פעולות איבה מצד ישראל או נגדה, אבל את זה קל מאוד לסדר).

אומר אלדד: אין כל מקום למחשבה, לדיון, למשא ומתן, להידברות, השערים נעולים וחתומים. דמם של הנושאים והנותנים מותר מראש ועל פי חוק. הם יומתו בעוון בגידה.

חופש דעה וביטוי הוא מיסודות החברה החופשית, וראוי כי עיתון חופשי יפרסם גם דעות קיצוניות ואף תמוהות. אבל הבעת דעה החורצת גזר דין מוות על השואפים והנושאים ונותנים על שלום, מקומה במדור סאטירה או בריאות הנפש. לא במדור דעות. גזר הדין צפוי והרשות להרוג נתונה. מישהו עלול להתייחס אליה ברצינות. מישהו התייחס אליה פעם ברצינות.

מוטי קפלן, ירושלים

*                                       

אריה אלדד דן במאמרו בסעיף הבגידה בחוק העונשין. “חוק הוא חוק”, כפי שטוען אלדד, אולם הדברים המובאים במאמרו הם דברי פרשנות מרחיקי לכת, לפיהם לא רק אהוד אולמרט עלול להיות חשוד בבגידה, אלא גם אריאל שרון, מנחם בגין ומדינאים רבים אחרים אשר לקחו חלק בקידום השלום.

בפרשנותו הייחודית לחוק, ברוח תפישתו הלא יהודית והלא דמוקרטית, אלדד מצמצם ומרחיב לפי ראות עיניו. הוא קובע שהחוק חל אך ורק על מדינאים, אף שאין בסעיף שום צמצום שכזה. לעומת זאת, אלדד מרחיב מאוד את המשמעות של הוצאת שטח מריבונות המדינה, וכולל בה כל נבחר ציבור שנושא ונותן על שלום תמורת שטחים. בכך, מוציא אלדד את סעיף הבגידה מהקשרו בצורה בוטה. הבוגד הוא מי שגורם לפגיעה במדינה, ולא מי שמבטיח את שלומה, גם אם הוא כרוך במסירת שטחים.

מי שכן פוגע במדינה, מבלי להיכנס לשאלה אם הוא בוגד, הוא מי שמפריע להשכנת שלום, ובסופו של דבר עלול לגרום לאיבוד המדינה כולה ולגזור מוות על חיילים ואזרחים רבים מאוד.

נעמה רינגל, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו