הפחד מבחינות הבגרות

רבקה איילון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רבקה איילון

בתגובה על “קשה להגיע לבגרות כשמאכילים אותך בכפית” מאת
אור קשתי (“הארץ”, 12.6)

לימדתי ספרות ולשון בבית ספר תיכון 35 שנים. מניסיוני אני יודעת, שגורמים פרטיים, המספקים ספרי מיקודית לבחינות הבגרות (ספרים המכילים שאלות אופייניות לבחינת הבגרות ותשובות עליהן), מנסים ליצור קשר עם רכזי המקצוע ולהציע את הספקת הספרים לכיתות שלמות במחיר מוזל. גם אם רכזי מקצוע נמנעים מליצור שיתוף פעולה עם הסַפקים, נראה כי אי אפשר למנוע את הפצתם, ובמקצועות מסוימים (לשון, למשל) התלמידים יכולים אפילו להסתייע בהם באופן מושׂכל, אם הספרים כתובים על ידי בני־סמכא.

אך אולי צריך לשאול, מהי הסיבה שהתלמידים מרגישים צורך בספרי המיקודית, שהרי לא רק תלמידים שאינם לומדים כהלכה במשך השנה ונזקקים על כן לעזרה “רפואית” דחופה משתמשים בהם.

כפי שאני זוכרת את עצמי כתלמידה, בשנים שבהן עוד לא יצאו לאור ספרי מיקודיות, הרגשתי פחד מבחינות הבגרות. אני מניחה’ שפחד מעין זה מרגישים גם חלק מנערי הדור הזה, הנתפשים לפעמים כחסרי סקרנות וכחסרי מוטיווציה ללמידה. מכאן אני מסיקה, שלו היו ספרי מיקודיות בזמננו, גם אנחנו היינו משתמשים בהם.

אך המסקנה המרחיקה לכת יותר שלי היא, שבחינות הבגרות אכן אינן צריכות להיות “קשות”. בעיקר משום שלא זו ההזדמנות הראויה לבדוק את “הבגרות” בשלמותה (אם בכלל ראוי לבחון אותה). במשך שנות הלימוד יש אכן להטמיע בתלמידים את היכולת לשאול לא פחות מאשר לענות, אך דווקא בחינת הבגרות אינה צריכה לבדוק את כל הכשרונות של הנערים. להיפך, על הבחינות להיות מנוסחות בבהירות, אם גם לא בשרירותיות, ולהתאים את עצמן לעולמו של בן/בת 18, שמטֶבע הדברים “אוגר” מטען שעדיין אינו מבין אותו כהווייתו, ועדיין אינו יכול לחוות דעה, הנשענת בעיקרה על המטען שעוד לא נבנה.

ד’’ר רבקה איילון, כפר־סבא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ