שלום עושים עם מי שיש

שרון מנקוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים3
שרון מנקוביץ

בתגובה על “שלום לא עושים עם גנגסטרים” מאת משה ארנס (“הארץ”, 11.6)

משה ארנס קובל על קוצר הראייה והלהיטות של מנהיגינו השואפים להגיע להסכמי שלום עם "גנגסטרים", ומסכנים בכך את ביטחון ישראל. הלוואי שהדרג המדיני היה פועל בלהיטות שמייחס לו ארנס, לחתימת הסכם עם סוריה. כדאי לקרוא את ספרו של אורי שגיא ("היד שקפאה", 2011) ולהיווכח שאין הדבר כך, במיוחד בנוגע לימי ברק כראש ממשלה.

חוגגים שנה לזירה הדו לשונית של הארץ

בדומה לארנס, גם מקבלי ההחלטות לפני מלחמת יום כיפור התנגדו בכל תוקף לנסיגה מלאה מסיני במסגרת הסכם שלום. הם חזרו והדגישו שישראל אינה יכולה להשליך יהבה על הסכם כיוון שלא ניתן לסמוך על המצרים ("הגנגסטרים"?) שיכבדו אותו, ולכן עליה לשים מבטחה ב"גבולות בטוחים ובני־הגנה". אך עד מהרה התברר שלאותם "גבולות בטוחים" היה ערך ביטחוני מוגבל בלבד, ודווקא הסכם השלום התגלה לאורך השנים כערובה מוצלחת הרבה יותר לביטחון ישראל, למרות "הסכנה הקיומית" הכרוכה בנסיגה מלאה, אליבא דארנס. אילו ישראל לא היתה מגיעה להסכם, היו ודאי מי שהיו מברכים היום על "מזלנו הטוב". ואולם, הסכם השלום עם "הגנגסטרים" במצרים, בו רואה ארנס אם כל חטאת, כבר עמד במבחנים קשים, וממשיך להחזיק מעמד גם נוכח התהפוכות הנוכחיות במצרים ובאזור.

כמובן שאין ביטחון שבחירה בחלופה המדינית היתה עולה יפה, במקרה הסורי או הפלסטיני. אולם, אם נוסיף למדיניות ישראל כלפי מצרים וסוריה גם את יחסה ליוזמת השלום הערבית בעשור האחרון, הרי שנגיע למסקנה ששורש הרע אינו "הפרדיגמה האובססיבית", שלפיה המרשם לשלום ולביטחון הוא חזרה לקווי 67', אלא דווקא הימנעותה העקבית של ישראל ממיצוי מהלכים מדיניים כחלופה מהותית להישענות כמעט בלעדית על מרכיב הכוח הצבאי. מנהיגי ישראל אינם לומדים הרבה מן ההיסטוריה, ואת המחיר כולנו ממשיכים לשלם.

שרון מנקוביץ, קרית ביאליק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ