בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 16.6.2013

תגובות

אוטונומיה מופרזת

בתגובה על “ומה התירוץ של החברים של בנט?” מאת אסף פלד (“הארץ”, 11.6)

ההגזמות במאמר עלולות לעמעם את הכשלים האמיתיים הקשורים למסלול ישיבות “ההסדר” – וחבל. הבעיה במסלול זה אינה היקפו (לישיבות ההסדר המאפשרות שירות צבאי מקוצר נרשמים בכל שנה פחות מרבע מ–8,000 נערים בוגרי החינוך הממלכתי־דתי; יתר “חברי בנט” ממלאים את חובתם לשלוש שנים מלאות של שירות סדיר), וגם לא בייחודו (במקורם, תנאי מסלול זה “העתיקו” את אלה שניתנו לחברי גרעיני הנח”ל). הכשל במסלול נעוץ במידה מופרזת של אוטונומיה שהוא מעניק למוסדות התורניים השותפים לו.

בניגוד למצב השורר בנוגע לספורטאים או מוסיקאים מוכשרים, למשל, או למספר הגדול בהרבה של עתודאים, שלטונות הצבא אינם קובעים לבדם את מספר המועמדים לשירות ביטחון המורשים להתקבל למסלול ההסדר, ואינם תובעים זכות להשתתף בבדיקת התאמתו של כל מועמד. בדיקות אלה נשארות הפריווילגיה של הגורמים החוץ־צבאיים המאוגדים בקרטל של “איגוד ישיבות ההסדר”.

הדרך לתקן עיוות זה אינה על ידי ביטול גורף של המסלול, התורם רבות לטיפוח ציבור של תלמידי חכמים שאינם כפופים להשקפת עולם חרדית. נחוץ רק הידוק הפיקוח הממלכתי על המסגרת. ועדת פרי החמיצה הזדמנות פז להשיג מטרה זאת. הדבר מפליא. הרי הוועדה כן קבעה מכסות למספר החרדים שיקבלו פטור משירות צבאי בטענה ש”תורתם אומנותם”, ואף מלמלה משהו על הגבלת הגדרה זאת לתלמידי חכמים מוכחים. קל הרבה יותר לאכוף תנאים דומים על הציבור הדתי־לאומי, בשיתוף עם איגוד ישיבות ההסדר – למשל על ידי התניית התקבלות למסלול ההסדר בציון גבוה במיוחד בבחינות הבגרות בלימודי קודש.

קיים יסוד להניח שגם אם מספר ראשי ישיבות יתרעמו נגד התערבות זאת, רובם יכירו ביתרונות שהידוק הפיקוח של צה”ל מסוגל להעניק, הן לשמירת רמתם של תלמידי המסלול והן ליוקרתו הציבורית.

סטיוארט כהן, פתח תקוה

על אהבה ואושר

בתגובה על “מי שעובד יותר, מאושר יותר” מאת הילה ויסברג (TheMarker, 13.6)

בפתח הכתבה מובאת ידיעה שה-OECD קבע שאזרחי ישראל מאושרים מאוד, יחסית למדינות האחרות. את העבודה אפשר לכמת כמובן, אולם את רגש האושר אי אפשר, ולכן כל מחקר שייעשה עם אותם נחקרים בזמנים שונים ייתן תוצאות שונות.

אם הנהלת חברת החשמל תודיע לעובדיה ששבוע העבודה יקוצר, יוכלו החוקרים למצוא תוצאות בלתי צפויות. אצל 98% רמת האושר תעלה (ל-2% יש בעיות בבית). אצל טייסים רמת האושר גבוהה יחסית וזאת משום שבעבודתם הם מממשים את אהבתם, אבל הפחתת שעות העבודה, עד לגבול מסוים, תעלה ללא ספק גם אצלם את רמת האושר.

ישנם יותר אנשים שיהיו יותר מאושרים אם יפסיקו לעבוד, בתנאי שעתידם הכלכלי מובטח, מאשר אלה המוצאים עניין בעבודתם ומוכנים להמשיך לעבוד אפילו ללא תמורה.

לפי הכותרת של הכתבה, האדם הממוצע יחסוך כסף ויעבוד שעות נוספות במקום לקבל טיפול אצל פסיכולוג.

יאיר בן־שפר, רמת השרון

צעד של רצון טוב

בתגובה על מכתבו של פרופ’ דוד קושניר, “פגיעה באופי היהודי־ציוני” (“הארץ”, 13.6)

פרופ’ דוד קושניר כותב דברים נכוחים באומרו כי “הצעד שעשתה עתה האוניברסיטה (אונינברסיטת חיפה) בהכירה בחגים לא רשמיים, (מוסלמיים, נוצריים ודרוזיים) הוא חריגה מהמקובל באוניברסיטאות בארץ (וגם בעולם הגדול)”. מכאן עד הקביעה כי הצעד “פוגע באופיה של האוניברסיטה כמוסד ישראלי הנטוע בהוויה היהודית־ציונית של המדינה” הדרך ארוכה.

לגיטימי לצדד, או להתנגד, לצעדה של האוניברסיטה, שמספר הסטודנטים הערבים בין כתליה גדול יחסית למכללות אחרות, אבל לתת לצעד של רצון טוב שמטרתו לקרב משמעות פוליטית מרחיקת לכת, חוטא לאמת.

דווקא קביעתו של פרופ’ קושניר, כי זהו “צעד המהווה נדבך ב’פרויקט’ לשינוי אופיה של ישראל לכיוון ‘מדינת כל אזרחיה’ - חזון עיוועים שאינו מזוהה דווקא עם שוחרי טובתה”, מעיד על מניעים פוליטיים של הכותב.

ההנחה שמדינה דמוקרטית יכולה להיחשב ככזאת כאשר אינה של כל אזרחיה, שגויה ופסולה מיסודה. מדינה דמוקרטית ומדינת כל אזרחיה - חד הן. בעת זו מתקיימות עשרות מדינות לאומיות ודמוקרטיות, בעיקר באירופה, עם מיעוטים לאומיים ואחרים, ועל דעתו של איש לא יעלה לעסוק בשאלה אם הן דמוקרטיות, ולכל בר־דעת ברור שהן מדינות של כל אזרחיהן.

דוד רינגולד, תל אביב

בעיצומה של המלחמה

בתגובה על “לא על אסתטיקה לבדה” מאת
 נעם בן זאב (“הארץ”, 10.6)

בסקירתו המצוינת ציין נעם בן זאב כי בכנס שבו השתתף נאמר שואגנר הוחרם ב”מטרופוליטן אופרה” בניו יורק במלחמת העולם השנייה. איני יודע מה מקור הקביעה הזאת, אך בוודאי שלא היה אז חרם גורף כזה. ברשותי, למשל, הקלטה של האופרה “לוהנגרין” משידור רדיו ישיר של ביצוע פומבי של בית האופרה הזה בעיצומה של המלחמה, ב-2 בינואר 1943. המנצח היה אריך ליינסדורף, יהודי יליד וינה, שהגיע לארצות הברית חודשים ספורים לפני סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית. את ההקלטה מלווה הערה כי “זו דוגמה טובה לרמה המעולה של ביצועי ואגנר שנשמעו בניו יורק בשנות המלחמה”.

שוב אנו נתקלים במידע שגוי שיוצר את הרושם המוטעה ש”אנחנו לא לבד” בסוגיית החרם.

אהרן ברגר, רמת השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו