בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 7.7.2013

תגובות

ליווי בכל בדיקה

בתגובה על “הנימוק התמוה לזיכוי רופא ממעשה מגונה” מאת גידי וייץ (“הארץ”, 4.7)

המקרה מכעיס ומדאיג, מעורר ספק ומעמיד בסימן שאלה את מהימנות הרופא הספציפי הזה, ואולי גם רופאים אחרים. וזאת לא הפעם הראשונה, מפני שהיו בעבר מקרים אחדים כאלה, וכידוע לנו, תפוח רקוב אחד בארגז – גורם לריח רע של כל התפוחים. וברור שרוב הרופאים אינם מועלים בתפקידם ובמקצועיותם.

הצעתי לקופות החולים השונות ולהורים לילדים וילדות, נערות ואולי גם נערים, שבעת בדיקה רפואית (כל בדיקה, גם אף־אוזן־גרון), יהיה נוכח מבוגר – הורה או אחות. כל זאת, כדי לטעת ביטחון בנבדק/ת וכדי למנוע עלילת שווא - או לחלופין מעשה מגונה.

זיוה מימוני, רעננה

ראויים לעידוד, לא לגירוש

בתגובה על “המינהל פתח בהליכים להריסת הכפר סוסיא” מאת חיים לוינסון (“הארץ”, 28.6), על “לא תגרש” מאת נטע זיו ועל “918, ההמשך” מאת עמירה הס (“הארץ”, 30.6)

קראתי את הכתבה על פתיחת הליכים להריסת 40 מבנים בכפר סוסיא. ב–1987, בעקבות מאמרים על בית הכנסת העתיק בסוסיא ששופץ ונפתח אז לציבור, נסענו - זוג חברים, רעייתי ואני - למקום והתרשמנו מבית הכנסת היפה והמעניין בכתובותיו. ראינו מספר תושבים ערבים בסביבתו. לא זכור לי אם הכפר המקורי כבר היה הרוס אז. על כל פנים, כעת הזדעזעתי מן הכתוב: כיצד המדינה שלנו מתעמרת בכפריים מעטים ולא מאפשרת להם להמשיך לגור ולעבד את הקרקע בסמיכות לפארק לאומי.

במאמרים של נטע זיו ושל עמירה הס קראתי כי בשטח הסמוך, שהוכרז ב–1980 כשטח אש, מתכוונים גם כן לסלק את התושבים. תושבים אלה, כמו גם בסוסיא, המנסים לקיים חיים בסְֽפר המדברי, ראויים לעידוד ולא לגירוש תוך הריסת בתיהם. שתי עתירות עומדות להכרעת בג”ץ בנושאים אלה.

לאזרח ההדיוט הפעולות הללו נראות לא חוקיות והן בוודאי לא אנושיות. אני תקווה כי בג”ץ יפסוק נגדן. גם בפארק לאומי ובשטחי אש ניתן לאפשר דו־קיום – אם רוצים בכך.

אברהם מיכאליס, חיפה

צבא הגנה על כולנו

בתגובה על “לא נשרת בצבא הכיבוש” מאת
 זוהיר אנדראוס (“הארץ”, 30.6)

צה”ל איננו צבא הכיבוש אלא צבא ההגנה על אזרחיו, כולל אזרחים כזוהיר אנדראוס. יביט נא אנדראוס סביבו ויראה מה קורה במדינות המשתייכות ללאומיותו, עם צבאן ויחסן ומעשיהן כלפי הנוצרים הקתולים בארצן.

הקונפליקט שלי עם אנדראוס מתחיל בעובדת היותו נוצרי קתולי והאמונה הדתית הגלומה בכך, ובהיותי יהודי חילוני מובהק החי בהרמוניה עם לאומיותו, ארצו והדת של בני עמו.

נולדתי בחיפה ותעודת הלידה שלי הוצאה על ידי ממשלת פלשתינה־ארץ־ישראל של הוד מלכותו. לא היתה כאן שום מדינה פלסטינית שנכבשה על ידי הורי. היה כאן מנדט בריטי שהסתיים לאחר לידתי, אבי הגן עלי בהיותו חייל בצה”ל ואני המשכתי להגן על ילדי.

הקונפליקט של אנדראוס מחמיר מאחר שהוא חי בהרמוניה מלאה עם מדינת ישראל בתוקף היותו אזרח המדינה המשלם את מסיו ומקבל כמוני את כל השירותים הבסיסיים של חינוך, בריאות, תשתיות, תעסוקה, ביטוח לאומי, חופש פולחן דתי, ודובר וכותב מצוין בשפתה. לכן אני מצפה ממנו לקבל את המציאות וביחד עימי לבסס את מדינתנו כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבה צה”ל מגן עלינו מפני האיסלאם הקיצוני, למשל.

ד”ר יוסף אבני, עפולה

*

טענתו המרכזית של זוהיר אנדראוס, כי פלסטין היא מולדתו, לוקה מבחינה לוגית. לו באמת היה אנדראוס מאמין כי פלסטין היא מולדתו, הוא היה חייב לקום ולעבור אל שטחי הרשות הפלסטינית, שכן זו מגלמת את מדינת פלסטין שבדרך. מי שחושב שמדינת ישראל היא מדינת כל גזעניה וטוען כי מדינה שכנה היא מולדתו, שיקום ויצעד אל מולדתו.

אי־עשותו כן מורה על כך שהוא עצמו משמיט את הבסיס מתחת לטענתו שלו. האמת היא הרבה יותר פשוטה: אנדראוס רוצה ליהנות ממשמניה של מדינת ישראל המאפשרים לו, כמדינה דמוקרטית, לבקר אותה קשות.

בן דרור מתן, ירושלים

אדמת החבל הארור

בתגובה על “שורשי אוויר” מאת גדעון לוי
 (“הארץ”, 27.6)

במאמרו מתאר גדעון לוי את רגשותיו בעת ביקור בעיר הולדתו של אביו בחבל הסודטים בצ’כיה. כשהתקרב אל שלט הכניסה לעיירה חשב לצאת ולנשק את אדמתה. בשעות שעשה אחר כך ברחובותיה עבר בו רטט, סערת רגשות. פתאום גילה ששורשיו הם שם, בעיירה זאאץ בבוהמיה על גבול גרמניה.

אחרי השתפכות רגשותיו גילה לוי שקשריו לאבני בוהמיה משמעותיים ועמוקים לאין שיעור מקשריו לאבני חברון, שכם והכותל המערבי; שהעיירה על גבול גרמניה קרובה לנפשו ואף קדושה בעיניו ממערת המכפלה, קבר רחל והכותל המערבי, וחבל הסודטים - מחבל בנימין.

כאן מתגלה לעינינו מטרת מאמרו, להביע את סלידתו מאותם מקומות שהם אבני הדרך בתולדות עם ישראל בארץ ישראל. באהדתו ובהצהרת קדושתה של אדמת בוהמיה לוי אינו מזכיר, משום מה, שאדמה זאת, כאדמות רבות אחרות ברחבי אירופה, ספוגה בדמם של מיליוני יהודים שנספו בשואה. הוא לא מזכיר שכמאה אלף יהודי בוהמיה ומורביה הובלו למחנות ההשמדה ורק מעטים הצליחו לברוח מהחבל הארור ולעלות לישראל עוד לפני המלחמה, בשנים 1939-1938. כך ניצלו גם הוריו של לוי והוא עצמו כבר נולד כאן בישראל.

עו”ד לב נטרביץ, חבר הנהלת איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו