בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 10.7.2013

תגובות

ניתוח אנושי והגיוני


 בתגובה על “לשחרר את השבויים הפלסטינים” מאת יצחק פרנקנטל (“הארץ”, 7.7)



 אני מבקשת לברך את יצחק פרנקנטל על האומץ שבדבריו. אני מלאת הערכה והערצה על כל מלה והסבר בניתוח האנושי וההגיוני שלו במאמרו. אם מתוך הכאב האישי הוא יכול לראות את האפשרויות לטובת הסדר השלום, אין שום הסבר יותר משכנע, והלוואי שגם האחראים על המדינה ועל תושביה יקבלו את דבריו כפתרון.



 צילה כהנא, כפר סבא


מצטרפת


 בתגובה על מכתבו של גדעון כהן, “שלום ולהתראות” (“הארץ”, 8.7)



 בזה אני מצטרפת בכל לבי לברכותיו של גדעון כהן מהרצליה: גם אני נהנית ומברכת, במקום “ביי” – שלום, להתראות, יום טוב וכו’.



 לכל הפחות אפשר להציע למיליוני המברכים “ביי” לפרש את המלה המקוצרת הזאת בפירוש עברי: בברכת יום יפה.



 אסתר יפתח־אל, מצובה


חיי קהילה וחיים בקהילה


 בתגובה על מאמר המערכת, “הזכות לחיות בקהילה” (“הארץ”, 7.7)



 אני מכיר אחד מן המוסדות הגדולים בישראל (300 חוסים), מעון טללים בדימונה, המאכלס אנשים עם פיגור שכלי. במוסד זה מרפאה ובה רופא, רופא שיניים, אחיות, פסיכולוג, עובדת סוציאלית, צוות חינוכי הכולל מורה למוסיקה. כל אלה מאפשרים לחוסים חיי קהילה ותרבות שספק אם יקבלו במקרה שיפזרו אותם ב–50 דירות קטנות שבכל אחת יתגוררו עד שש נפשות.



 העיקרון ש”כל אדם עם לקות שכלית יכול לחיות בקהילה בכפוף לקבלת שירותים הולמים” הוא נכון. הקביעה “מעצם טבעה, הסיכוי ליהנות מתמיכה גדול יותר במסגרת קטנה”, אינה נכונה. הגודל כן קובע.



 שלמה שטינברג, תל אביב


דבר אחד תמיד יחסר


 בתגובה על “רגע אחד שקט, בבקשה” מאת אסתר זנדברג (“הארץ”, 4.7)



 אכן, הכל יש בפארקים החדשים של תל אביב, עצים, אבנים, בריכות ושתילים ופרחים ומשחקים. דבר אחד תמיד יחסר - בית שימוש. ולא רק בפארקים האלה חסר בית שימוש. ליד החניון בנחלת בנימין יש? לא. וגם לא בכיכר המושבות וגם לא במקומות אחרים. בשדרות רוטשילד היה אחד, שהיה פתוח רק חצי יום, היום פועל שם קיוסק שממנו העירייה גובה ארנונה. כי תל אביב היא עיר ללא הפסקה; הפסקה מתקשרת עם פיפי; ומאחר שתל אביב הינה עיר ללא הפסקה, לא נחוצים מקומות לפיפי.



 היא אמנם בת מאה, אבל אין בה בתי שימוש ציבוריים. והמעטים שישנם בה (15 על פי אתר האינטרנט של העירייה), נסגרים בתשע בערב לכל המאוחר, להפסקה ארוכה עד הבוקר שלמחרת.



 נכון שזאת אינה בעיה תל אביבית, אלא נפוצה בערים רבות במדינה. ולאיש האחראי על זה בכל עירייה ייאמר: לך לאיסטנבול עצל, ולמד מהטורקים.



 יעקב זמיר, רמת גן


איפה הכסף והיכן הבושה


 כל אחד יודע מהי דוגמה אישית, ובוודאי שכל אחד התנסה בה באחד מהתפקידים שמילא בחייו. בעידן של עודף תקשורת, דוגמה אישית נבחנת במעשים ולא דיבורים. והנה, לפני כחודש נדמה היה שהלא ייאמן קורה: האוצר הציע והממשלה תמכה בהצעה לקצץ 10% משכר נבחרי הציבור (שרים, חברי כנסת, ראשי רשויות ומועצות דתיות) כחלק מהשוויון בנטל הקיצוצים בתקציב.



 אך מוקדם לשמוח. בתחילת יולי שינתה ועדת הרווחה של הכנסת את ההחלטה וקיצצה את הקיצוץ ל-1% בלבד. 76 ח”כים הצביעו בעד ו-9 התנגדו. ובכל הקבוצה הגדולה והנכבדת הזאת של נבחרי הציבור היתה רק חברת כנסת אחת, רות קלדרון, שהודיעה שהיא מוותרת על 9% משכרה ותורמת אותו למטרות חברתיות.



 היכן היו חברי הכנסת החדשים, נציגי המחאה החברתית והפוליטיקה החדשה? מדוע לא נשמע קולם של הפוליטיקאים בוגרי היחידות הקרביות בצה”ל, המכירים את ערכי המנהיגות והדוגמה האישית?



 מה יכול הציבור הרחב ללמוד ממעשיהם אלה של נבחריו? שאין הבדל גדול בין מנכ”לים של חברות המקבלים שכר עתק (כאשר הכנסת עוסקת בהגבלת שכר הבכירים) לבין קבוצה נבחרת זו; כאשר אתה למעלה אתה יכול לצפצף על כולם.



 דוגמה אישית של מנהיגות מגבירה אמון. אמון הוא הדבק והדלק של התרבות הארגונית והציבורית במדינה. הדוגמה היא זו שיוצרת סולידריות, שותפות, הזדהות ומחויבות. היא זו ששימשה אותנו בבניית המדינה והחברה. ואנו זקוקים לה מאוד בימים אלה.



 גיורא אילון, קרית טבעון


סכנה קורקינט


 כתושב תל אביב אני נתקל בתקופה האחרונה בתופעה חדשה בעיר הצפופה בכלי רכב והולכי רגל: האופניים החשמליים והקורקינטים החשמליים. כלי רכב אלה משתלטים לנו על הכבישים הצרים, הרבה פעמים במהירות מופרזת, נגד כיוון התנועה, ועל המדרכות.



 בעייתיים יותר מכל הם הילדים והנערים, שרוכבים על כלי רכב אלה מבלי להכיר את כללי הנהיגה וחוקי התעבורה, ומהווים סכנה לעצמם, לנהגים ולהולכי הרגל.



 תמוהה בעיני התייחסות הרשויות, ועוד יותר זו של ההורים הקונים מכשירי תנועה אלה לילדיהם הצעירים.



 נתן שחורי, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו