בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 17.7.2013

תגובות

לילה בלי אינפוזיה

בתגובה על “פרצוף תשעה באב” מאת מורן שריר (“הארץ”, 16.7)

גם לנו היה פרצוף תשעה באב (ולא רק בגלל התאריך) אחרי שקראנו את הדברים ה”נאורים” של מורן שריר על “עוד אחד מהימים הפרימיטיביים האלה במדינת ישראל, שבהם הממשלה מכריחה אותנו להתאבל על חורבן בתי המקדש”.

אכן יש צדק רב בדברי המבקר שהתוכניות הממוחזרות שבוחרת הטלוויזיה הישראלית להקרין דווקא בליל ט’ באב שנה אחר שנה הן תעודת עניות לקברניטי הערוצים הממלכתיים יותר והממלכתיים פחות. איפה הימים שבהם הקרינו סרטים נפלאים כמו “נבוכדנצר”, המיני דרמה “מצדה” בכיכובם הבלתי נשכח של פיטר אוטול וברברה קררה, ועוד פנינים שבוודאי כבר לא זכורות לדור הצעיר.

לא יקרה מאומה אם שריר יבלה לילה אחד בלי אינפוזיה לווריד של קומדי סנטרל ופניני תרבות הבידור הטלוויזיוני המדהים של הערוצים למיניהם. תוכניות הריאליטי יכולות להמתין 25 שעות עד גמר הצום והמדינה לא תתמוטט. בעבר היהודי היה לא פעם ריאליטי מסוג אחר, ורצוי, גם אם רק פעם בשנה, להיזכר במאורעות כאלה גם אם קרו בעבר הרחוק. לילה אחד אפשר לכבות את הטלוויזיה ולא יזיק לפתוח איכה וקינות. וגם אם רוצים לפתוח אח הטלוויזיה לאחר מכן, אפשר לבקש ואף לדרוש תוכניות מתאימות שיזכירו לנו את עברנו מבלי לדבר על “הימים הפרימיטיביים” שבהם “מכריחה הממשלה את אזרחיה להתאבל”. ככל שידוע לנו איש אינו מוכרח לפתוח טלוויזיה ולצפות בתוכניות שלא לטעמו, אלא אם כן הוא מבקר טלוויזיה כנראה.

פרופ’ ג’ודי תידור באומל־שוורץ,
פרופ’ יהושע שוורץ, רמת־גן

כמי שמאמינה בחופש הביטוי ובפלורליזם מחשבתי נראה לי כי ביקורת הטלוויזיה שהתפרסמה ביום ט’ באב חצתה את הקו הלגיטימי בין חופש הביטוי לבין ביזוי היהדות בכלל והרעיון הציוני בפרט. לתשעה באב משמעות דתית, לאומית וחברתית, ואם מבקר הטלוויזיה אינו מודע לכך הייתי מצפה לפחות מהעורך שידאג לפסילת משפטים המגדירים את ט’ באב כ”עוד אחד מהימים הפרימיטיביים האלה במדינת ישראל”.

האם מישהו ב“הארץ” היה מעז לכנות “פרימיטיבי” את צום הרמדאן?! ברור שלא. ניתן לשער שאף היה מתגייס לגנות כל עיתון ישראלי אחר שהיה כותב דברים דומים לגבי מוסלמים. ולא נותר אלא לחשוב בערגה על ברל כצנלסון, אביה הרעיוני של תנועת העבודה, שלאחר טיול של מחנות העולים בתשעה באב אמר: “את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית... דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש”.

ולעצם העניין, אין ספק שאכן לא היה מה לראות בטלוויזיה בערב ט’ באב, אולם זו לא הדרך לומר זאת.

חיה כץ, פתח־תקוה

המערכת הפסידה מקצוען

בתגובה על “הכתם נשאר על הקיר” מאת אדר כהן (“הארץ”, 15.7)

סופו של אדר כהן כמפקח הראשי על לימודי האזרחות היה ידוע מראש, בהיות ראש המערכת לה היה כפוף (במקרה דנן, שר החינוך גדעון סער) עוין אותו ואת כל אשר הוא מייצג. הכוחנות שמאפיינת פוליטיקאים מסוגו של סער, כמו גם מנכ״לים תאבי שררה, ייתרה למעשה את הליך השימוע אותו עבר כהן. זאת משום שלא היה מי שיאזין לטיעוניו, הצודקים לדעתי. וכך סיפק כהן לתלמידיו שיעור חשוב באזרחות, והצצה נדירה לאופן ההתנהלות של מערכות שלטוניות.

סיכוי מה היה אולי לאדר כהן אילו הפקידים הכפופים לשר החינוך היו עומדים על כך שאין הצדקה לפגוע בו, שכן כל ״חטאו״ היה במקצועיותו. אלא שדרכם של כפיפים מלחכי פנכה היא לחלות את פני אדונם. וכך נקלע כהן אל מחוץ למערכת השלטונית ששמה משרד החינוך, מבלי שמי מראשיו יעמוד לצדו. מערכת החינוך הפסידה מקצוען, וחבל.

ד”ר שוקי שמעוני, תל אביב

קול המלל

בתגובה על “זה מה יאס” מאת נעם בן זאב (“הארץ”, 15.7)

אני מסכים, ואף יותר מזה, עם מה שנעם בן זאב כתב על קול המוסיקה בניהולו של אריה יאס, אבל כדאי אולי להסתכל גם על הצדדים הטובים: מערך התוכניות החדש, ובעיקר ריבוי המלל, נותנים אפשרויות ביטוי רבות לנגן התקליטורים שלנו; הפרומואים הרבים מנשוא מזכירים לנו השכם והערב מתי כדאי לסגור את הרדיו; והכי חשוב אולי, כשיוחלט לסגור את קול המוסיקה לא יישארו הרבה מאזינים שיצטערו על כך.

צריך לזכור גם ש”אני אריה יאס” (כך הוא מציג את עצמו וכך נאה לקרוא לו) נוהג בהתאם למוטו של שמירה אימבר: “קול המוסיקה - הקול מוסיקה” (לא, זאת אינה שגיאת כתיב שלי).

אהרן הורוביץ, ירושלים

פגיעה במרכז

בתגובה על ‘’עין ביונית שמופעלת מכוח האור’’ מאת דן אבן (“הארץ”, 14.7)

נושא הרשתית המלאכותית אכן חשוב ומרתק, וטוב שמתפרסמות ההתפתחויות האחרונות בתחום. חבל רק שבכתבה נפלה טעות מהותית לגבי מחלת ה־AMD - מחלת ניוון הרשתית בגיל המבוגר. במחלת ה־AMD ניזוק מרכז הראייה (המקולה) ולא הראייה ההיקפית, שנשארת תקינה לחלוטין. אך לצערנו, ראייה זו אינה מספקת לזיהוי פנים, קריאה או נהיגה.

AMD, או בשמה העברי ניוון מקולרי גילי (נמ’’ג), הינה מחלה אשר בדרגותיה השונות סובלים ממנה כ–35% מהאוכלוסייה מעל גיל 65 והיא הגורם העיקרי לעיוורון בישראל; 28% מבעלי תעודת העיוור סובלים ממנה.

איתן פריאל, בני ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו