בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 29.9.2013

תגובות

זכויות יתר בצמרת


 בתגובה על “ליברליזם - לא לאשכנזים בלבד” מאת קרלו שטרנגר ועל “ארוחת שבת באינסטגרם” מאת רוית הכט (“הארץ”, 4.9)



 קרלו שטרנגר מציין’ כי "בדמוקרטיה ליברלית הזכויות והחובות של האזרחים אינן תלויות במוצאם האתני, במגדר שלהם, ובאחרונה גם לא בנטייתם המינית". נכון, אך זאת בתיאוריה. למעשה, מי שנהנה מהליברליזם הם המעמדות המבוססים מבחינה כלכלית, הנחשבים "הגמוניה", ובדרך כלל הם גם ממוצא אתני מסוים, מגדר מסוים, ונטייה מינית מסוימת. לעומתם, חברי וחברות הקבוצות הלא־הגמוניות משלמים ומשלמות מחיר יקר עבור זכויות היתר הליברליות שמהן נהנים הנמנים עם המעמד ההגמוני. לכן הליברליזם הוא בעיקרו צביעות, מאחר שהוא משרת את הסטטוס־קוו לטובת האליטות, ולרעת הקבוצות הנאבקות בעוני, באפליה וכיוצא בזה.



 תפישה זו מופיעה בלבוש אחר במאמר של רוית הכט, המדברת על "אדם", כשהכוונה לגבר. היא כותבת: "אדם רוכש לעצמו סמרטפון... או שהוא מקבל סמרטפון במתנה ליום ההולדת מאשתו", וכך הלאה. ניתן לשאול מדוע הכט מניחה שנשים שקוראות את המאמר אמורות להזדהות עם דמות ה"אדם" - הגבר - שהיא מתארת? גישה כזאת מכונה אנדרוצנטריזם, הרואה בגברים, ולא בנשים, את הגילום של המושג "אדם".



 שני המאמרים מטעים: לא די בהצהרות כלליות על כך שלכל הבריות זכויות שוות, ללא קשר למוצא, מגדר וכדומה. לא רק שהסדר החברתי מבוסס על סטריאוטיפים, דעות קדומות ומיתוסים, אלא הוא מקיים פערים ממשיים בין קבוצות שונות בחברה. פערים אלה מקורם בזכויות היתר שנוכסו על ידי הקבוצות ההגמוניות, וכל עוד קבוצות אלה לא יוותרו על זכויות היתר שלהן, האידיאל הליברלי הוא חלום באספמיה.



 אסתר עילם, תל אביב


מחשבות על שיבה לקנדה


 בתגובה על מאמר המערכת “הפובליציסט דנון” (“הארץ”, 23.9) ועל “המזרח התיכון מהחלל”
מאת משה ארנס (“הארץ”, 20.9)



 לאחר שקראתי את דבריו המתלהמים של סגן השר דני דנון בפתח מאמר המערכת, ובאותו זמן הושמעה הודעתו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, ש"מערת המכפלה רשומה בטאבו על שם העם היהודי", לא יכולתי שלא לתהות, האם נשארה תבונה כלשהי בקרב הנהגת המדינה המופלאה הזאת.



 הגעתי לכאן כציוני, ממדינה נהדרת בשם קנדה, וזאת לאחר שכניצול שואה שוכנעתי כי קיומה של ישראל הכרחי להמשך קיומו של העם היהודי. כעת, לאחר 50 שנה בארץ, גוברת בי התשוקה לארוז את חפצי ולחזור לביתי הקודם, ההומני והתרבותי. חוסר האנושיות והמאמצים המשיחיים של ציבור המתנחלים להבטיח שבתוך מספר שנים איאלץ לגור במדינה דו־לאומית, שעל פי הגדרתם תהא בהכרח מדינת אפרטהייד, אינם ניתנים לעיכול.



 האינתיפאדה הבאה והזוועות הנלוות לה הן בלתי נמנעות ותהיינה שונות לחלוטין מהתיאור של משה ארנס במאמרו. ארנס צופה מן החלל על ישראל כעל אומה פורחת ושלווה בעין הסערה של האיסלאם המשתולל. אך טבען של סופות הוריקן הוא, שעם הזמן "עין הסערה" זזה והשקט מתחלף בשאון נורא.



 אריה שמרון, ירושלים


הבחירה האמיתית


 בתגובה על “על חוקים שאפשר להפר” מאת 
אילנה המרמן (“הארץ”, 24.9)



 אילנה המרמן מסמנת לחברה הישראלית את הצורך במרי אזרחי לא אלים, ולא בפעם הראשונה. מאבקה הוא על אתיקה, גבולות, מוסר, הגינות בסיסית. להערכתה, אם נמשיך "לשלול מאנשים את הזכות להישאר במקומות מגוריהם ומחייתם" נאבד את הזכות לקיומנו כחברה אזרחית. "בשמנו לא תעשו כך", תובעת המרמן.



 תושבי הכפרים שנהרסו, איקרית ובירעם, מנהלים גם הם מאבק אזרחי לא אלים. הם חיים בתרשיחא, רמה וחיפה, עולים בשמחות ובאבל לכפריהם, שומרים על ציביון קהילתי. בניהם ממשיכים לצפות שהעם היהודי יידע לכבד את הבטחותיו ולא יגמול רעה תחת טובה לאנשים הגונים וסרים מרע, רודפי שלום ונדיבים. אוי לנו אם נמשיך ונציב את קני הרובים ואת דחפורי ההרס כסמן הימני של "כללי המשחק" בג'ונגל המזרח תיכוני.



 פסטיבל בשקל, שנערך השבוע במעלות־תרשיחא, אירח להקת מוסיקאים נהדרת שהגיעה מהרשות הפלסטינית להנעים את החג ליהודים וערבים כאחד. האם מוסיקאים ירחיקו להופיע בברלין או שנאפשר למוסיקה להגיע ממרחק של שעה, מג'נין ומשכם, לקחת חלק בחגינו? האם נדע לפתוח את לבנו לאחינו הפלסטינים, או נמשיך ונתמכר לקורבניות, כאילו אין להרסנות אלטרנטיבה? זו הבחירה האמיתית שמציבה לפנינו המרמן, התובעת מאתנו להחזיר את המחאה האזרחית אל קידמת החברה הישראלית.



 מישאל חירורג, מעלות־תרשיחא


אשמת המסורת


 בתגובה על “האב, הבת ואבירי הרוח” מאת 
צפי סער (“הארץ”, 17.9)



 צפי סער, בהתלהמותה הקבועה נגד אשכנזים, מבקשת מאתנו לנחש מי מהשמות ברשימה (איתן, גיל, אבנר, פרוספר) אינו טייס.



 קל לנחש שפרוספר אינו טייס. האם זה על רקע של אפליה, כנרמז? אולי אם נבדוק נמצא שבעוד שאמו של איתן ניהלה בית ספר או עבדה כרוקחת, קרוב לוודאי שאמו של פרוספר לא למדה קרוא וכתוב וייתכן שהוּשׂאה בעל כורחה בגיל צעיר, כמיטב המסורת של רוב עדות המזרח.



 אי לכך על סער להלין קודם על מסורות אלו, שהביאו לכך שגם פרוספר היה מעוט השכלה ולכן חסר כישורים להטיס מטוס שיגן על שמי הארץ. ניתן לקוות שבחינוך הישראלי ילדיו ונכדיו כבר יזכו להשכלה.



 אדריאן ארנסטר, הוד השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו