בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 5.12.2013

2תגובות

עבודה קשה ואחראית


 בתגובה על "הוצאות נתניהו: 1.2 מיליון שקל לניקיון, 80 אלף למים" מאת צבי זרחיה
("הארץ", 2.12)



 הנהנתנות וההוצאות הגדולות של ראש הממשלה אמנם מגונות ומקוממות, אבל בהשוואה למשכורות בכירי הבנקים וחברות ציבוריות אחרות (אל על, לדוגמה) זה מעט. וזאת למרות שראש הממשלה עובד יותר קשה, נושא ביותר אחריות ונבחר על ידי הציבור.



 שמעון הלפרין, רמת גן


מועמדים ראויים לנשיאות


 מדוע לא עולה על דעתם של מנהיגים הפורשים מכהונתם לפעול למען הציבור, כדוגמת אחדים מנשיאיה האחרונים של ארצות הברית כג'ימי קרטר וביל קלינטון, במקום להמשיך ולעשות לביתם? עתה עומדת על הפרק בחירת הנשיא הבא של ישראל: מדוע זה כל כך ברור שהמועמד חייב לבוא מקרב חברי הכנסת? מי מן המועמדים הללו הוא דמות מוסרית ומעוררת השראה? מדוע לא עולים שמות של אנשי רוח ויצירה שיהיו למופת ולכבוד לארצנו, כגון פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל, שיוכלו לייצג כראוי את מדינת ישראל בקרב אזרחיה ובמדינות הים.



 אם כס הנשיאות הוא נחלתם הבלעדית של הפוליטיקאים וזאת רשימת המצאי, אולי כדאי להעלות לדיון ציבורי את ביטול המוסד הזה.



 שלמה אבולעפיה, ירושלים



 יותר ממחצית הציבור


 בתגובה על "מחאת 2013" מאת ספי רכלבסקי ("הארץ", 3.12)



 הכותב טוען במאמר, שהאבל וההתרגשות ההמונית שעורר מותו של אריק איינשטיין היו למעשה שיבתה של המחאה הגדולה של יותר ממחצית הציבור על "הדבר הזה שהושלט עליו", על ההווה ועל עתיד ילדיו, על "חומרנות גסה, רהבתנות, קפיטליזם אכזרי", על "פערים, גסות לב, קהות חושים", על הגזענות, אימוץ ערכי ההתנחלויות ועל הזחיחות השלטונית של בנימין נתניהו וחבורתו.



 באנגלית זה נקרא wishful thinking. כי הרי מי בחר בהם אם לא יותר ממחצית הציבור, שאיננו פחות גזעני, ערל לב ואטום למתרחש מאשר השלטון שהוא בחר בו שוב ושוב ושוב, ויבחר בו גם בעתיד. האם הציבור העצום שהתאבל על אריק איינשטיין מוכן לצאת מאדישותו אל הכיכרות גם כדי לומר די לשלטון הרע הזה "די להפחדות ולחרחור מלחמות", ולהתחיל באמת לדאוג לעתיד ולקיומם ההוגן של ילדיו?



 מרגלית וידן, חיפה


מי ייזכר בעוד 40 שנה


 בתגובה על "מדינת אשכנז" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 1.12)



 אריק איינשטיין אינו זמר מפלגתי. הוא גם אינו זמר עדתי. איינשטיין הוא קודם כל יוצר ומבצע של זמר ישראלי, מי שהרים תרומה ענקית לגידולם של יוצרים מוסיקליים חשובים בזמר העברי בעשורים האחרונים. מול הזמרים ה"ים תיכוניים" דהיום עומדים עומק, רוחב ומגוון יצירתו של איינשטיין: משירי ילדים, דרך שירי "שבלול" ו"לול", שירי "ארץ ישראל היפה" ועד לשירי משוררים. מול דלות המלים והלחנים (המושאלים ברובם) שבשירים העכשוויים של "אלילי" הזמר דהיום ניצבים העומק והאיכות של מלות שירי איינשטיין, שלא לדבר על האיכות והמגוון בלחנים המקוריים שבביצועו (גם יחד עם אחרים).



 וכל זה לפני שאמרנו מלה על איינשטיין הארטיסט - בקולנוע ובמערכונים המופלאים בתוכניות הטלוויזיה, שהם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית הכללית המודרנית.



 מה נזכור מהזמרים הים תיכוניים דהיום בעוד 40 שנים (זאת בערך התקופה שבה איינשטיין היה בשיאו)? האם יזמזמו את שיריהם אז?



 דני צור, ירושלים

  



 חזרתי וקראתי את מאמרו של רוגל אלפר ולא הצלחתי להבין מדוע ציבור לא קטן שחש שאיבד מישהו שייצג עבורו השקפת עולם בשטחים רבים נחשב, בעיניו אליטיסט, מתנשא וגזען? האם זו בושה לדבוק בערכים שהיה להם תפקיד מרכזי בעיצוב המדינה, גם אם כיום הם אינם נר לרגליהם של רבים? מדוע לא לקבל בחמלה, ולא בציניות, את תחושת העצב העמוקה שחשו רבים עם היוודע מותו של אריק איינשטיין ושהוציאה אותם, ללא ארגון, למפגן של כאב?



 יעקב פולק, עומר


בין ארס לערס


 לפי ויקיפדיה: "ארס פואטיקה (בלטינית 'אמנות השירה') היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות וביצירתה. הארס פואטיקה מפותחת בעיקר בתחום הכתיבה והספרות, אך מופיעה גם בתחומי אמנות שונים. דוגמאות מפורסמות לשירה ארס־פואטית הן השיר 'לא זכיתי באור מן ההפקר' ו'זריתי לרוח אנחתי' מאת ביאליק, המתארים את עבודתו של המשורר בחציבת ניצוץ השירה מלבו".



 אם חברי קבוצת המשוררים "ערס פואטיקה" בחרו להסב את תשומת הלב אליהם על ידי עיוות המושג התרבותי למלה נלוזה והמונית כמו ערס, במקום ארס, שלא יתקוממו על התגובות ועל היחס אליהם.



 יעקב מעוז, רחובות


המסקנה המתבקשת


 בתגובה על "לראותה בלבד" מאת מורן שריר ("הארץ", 2.12)



 מורן שריר מגנה את השימוש בחנוכייה במהדורות החדשות בטלוויזיה, מה שלדבריו מסמן לכל גוי או אתאיסט שאינו רצוי.



 לדעתי, על "הארץ" להסיק מכך את המסקנה המתבקשת ולהפסיק לפרסם בעברית, משום שהשימוש בה רומז להעדפת יהודים ונועד ליצור תחושת אחדות מזויפת של דוברי העברית, תחושה ש"הארץ" ודאי אינו מעוניין לקדם.



 ראובן נוה, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו