בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 25.12.2013

תגובות

אינני מהגר

בתגובה על "ממשלת גלוחי הראש" מאת גדעון לוי ("הארץ", 22.12)

במאמר על המסתננים, הצליח גדעון לוי איכשהו לדחוף לשם גם אותי: "״מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה״.

יש פה בעיה: אני יהודי מצד שני הורי, גם כך הורי וכך גם סבי הורי. בקיצור, שישה דורות אחורה - יהודים. אינני מהגר, מפני שלא ניתן להגר לישראל. עליתי, כיהודי, מתוקף חוק השבות. גדלתי בארץ לצד ילדיו של גדעון לוי, כך שלפשע יכולתי להיחשף רק כאן.

אפשר לחשוב, שהוריו של לוי נולדו בארץ. אפשר לחשוב, שהורי הוריו נולדו בארץ. הרי כל המדינה היא קיבוץ גלויות של יהודי התפוצות.

במקום לוי, הייתי מתנצל - אתמול.

יבגני יורוביצקי, יפו

 

שלילת התואר רב

בתגובה על "שישה חודשי עבודות שירות לרב מוטי אלון" מאת יאיר אטינגר ("הארץ", 19.12)

על ההרשעה ופסק הדין של הרב מרדכי אלון נאמר ונכתב הרבה, ואינני רוצה להוסיף על כך. אבל יש נושא שנדמה לי שלא עלה אף פעם בדיון על עבירות שונות של רבנים שעומדים לדין ומורשעים: האופציה לשלול מהם את התואר רב.

ואז, אחרי שריצו את עונשם הקל או הכבד, או תוך כדי ריצוי עונשם, הם ממשיכים לעסוק במקצועם ולשמש דמויות מופת לציבור המאמינים שלהם. במקצועות הרפואה, משפטים, פסיכולוגיה - במקרה של הרשעה, האופציה הזאת קיימת ולפעמים גם מופעלת.

במקרה של אנשי ציבור שמורשעים, יש שורת תפקידים שנמנעת מהם בגלל ההרשעה, או הקלון המתלווה אליה, ואילו הרבנים ממשיכים למלא את תפקידם הציבורי, וכך בטל בשישים העונש שקיבלו.

נראה לי, שכמו במקצועות אחרים גם פה צריכה לקום ועדה ציבורית, שתדון בכל מקרה ומקרה ותחליט אם לשלול את תואר הרבנות מהרב המורשע. זה העונש האמיתי והראוי למי שחטא בעת מילוי תפקידו.

אניה אפלבוים, רעננה

 

המחצית השנייה של האמת

בתגובה על "בלי לוותר על החופה והקידושין" מאת זהבה פישר ("הארץ", 17.12)

אמנם נכון שקניית האשה בקידושין אינה דומה לקניית "חפץ בשוק; אין הוא יכול למוכרה, להורגה וכו'", כפי שזהבה פישר טוענת בצדק, אבל היא מעלימה עין מחוקים אחרים לרעת האשה הנשואה. אצטט רק כמה מהחשובים ביותר, המוכיחים את מעמדה הנחות על פי המשפט הרבני.

כל רווחי האשה שייכים לבעל (כתובות, משנה ו', א'), אבל לא להיפך. במותה, הבעל יורש אותה, היינו גם רכוש שנפל בחלקה אחרי הנישואים; בחייה הבעל נהנה מההכנסה, ועם מותה הוא יורש אותה. היא אינה יורשת את הבעל, אם הוא מת לפניה (בבא בתרא, משנה ח', א'); חוקי המדינה החילוניים תיקנו עיוות זה בחלקו. הגבר יכול לגרש את האשה - לפי דעת רבי עקיבא "אם מצא אחרת נאה הימנה (גיטין, משנה ט', י'), אבל היא אינה יכולה לגרש אותו; חוקי המדינה לא תיקנו זאת, הואיל וזה היה מבטל לגמרי את חוקי האישות התורניים והרבניים, המיוסדים על המעמד המשפטי הנחות של האשה, שלא כמו הבעיות הכספיות של החוק הקודם. אשר לא דרשו מהפכה כזאת.

ד"ר פסח הגר, תל אביב

 

קריאה לפגיעה

בתגובה על "נפתלי בנט ואני" מאת נטע אחיטוב ("הארץ", 23.12)

צירוף תמונתה של עיתונאית לצד טענה שקרית על "קמפיין למחיקת זהות" יכול להתפרש רק כקריאה לפגיעה בעיתונאית; אולי יקום סטודנט בתול למשפטים ויקבל את ברכתו של רב.

אבל תודה לשר נפתלי בנט: כאשר פורסמה הכתבה של נטע אחיטוב לפני שנה וחצי ("ברית דמים", מוסף "הארץ", 15.6.2012) היא לא זכתה להכות גלים כצפוי. כעת, בזכותו, כל אחד יידע היכן למצוא חומר, שאחרת לא היה מגיע לידיעתו. אדרבה, קיראו את כתבתה של נטע אחיטוב. היא כל כך מאירת עיניים, שלא תוכלו לעצום אותן שבוע.

דורון מרכוס, חולון

 

הסופה הכתה במאהל

בתגובה על המכתב של דרורית טל, "שלג במדבר" ("הארץ", 24.12)

אכן לא ירד שלג, אך הסופה הכתה במאהל הבנוי מפחונים ואוהלים, כמה אוהלים התעופפו ברוח, כמה פחוני מגורים נסחפו. דרך הגישה לחאן אל־אחמר אינה בכביש סלול, אלא בדרך עפר בוצית, שהמעבר בה דורש רכב 4X4 או חמור. רכב של צוות רפואי המגיע לאתר פעם בשבוע אכן שקע בבוץ ונוסעיו חולצו בעזרת חמורים.

לא שמענו, שהשכנה מכפר אדומים הביעה הסתייגות כלשהי מהעתירה שהוגשה (גם) בשמה להריסת בית הספר הבנוי מצמיגים וחימר, שבו לומדות הבנות של שכנותיה מחאן אל־אחמר.

עו"ד שלמה לקר, 
בא כוחם של תושבי המקום, ירושלים

 

הדואר לא בא היום

בתגובה על "2,000 מעובדי הדואר יפוטרו,
 החלוקה תצטמצם ליומיים בשבוע" מאת
 אמיתי זיו ("הארץ", 23.12)

הצעת ההתייעלות הזאת, צמצום חלוקת הדואר לבתים ליומיים בשבוע, היא קצרת ראות. למה יומיים? צריך לבטל את חלוקת הדואר לחלוטין ולחייב את כל האזרחים לבוא לאולם המיון ולזהות בעצמם את דברי הדואר שלהם.

פרופ' דבורה גילולה, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו