הזכות להיאבק בנשק

יוסף נוימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יוסף נוימן

בתגובה על "מיתוס גטו ורשה" מאת עלי גת ("הארץ", 20.12)

עלי גת מגנה את "מיתוס מרד גטו ורשה". אפשר להסכים אתו ולהצטער על כך, שגם כאשר נמשך באינטנסיביות ובמלוא עוזו התהליך של רצח יהודי אירופה על ידי השלטון הנאצי, לא חדלו הפלגנות והסיעתיות המפלגתית בקרב הקהילות היהודיות. אפשר לגנות גם את השימוש הפוליטי המופרז שעשו בארץ כמה ממפלגות השמאל, בהסתמכן על המרד של קבוצה אחת, בהבלטתו, ובכך כביכול להשכיח או להקטין את האסון שפקד את המיליונים שהובלו לטבח.

מה שמעורר אי־נוחות הוא, שעלי גת מכנה את ההתנהגות הפסיבית של היהודים "אסטרטגיית הישרדות". בוודאי שאין לאיש הזכות לשפוט את ההתנהגות הזאת. נכתבו ספרים רבים שניסו להסביר (לתרץ?) את העובדה שבמשך מאות שנים, בגלויות השונות, לנוכח רדיפות ופוגרומים, התנהגות כזאת היתה העמדה השלטת, ובמובן מסוים היא צלחה. מי שכתבו על כך בנימה של גינוי הם הפסיכיאטר ברונו בטלהיים והפילוסופית חנה ארנדט.

אין כמובן מקום ל"האשמה" שרק מיעוט קטן של יהודים תפש את הבלתי נתפש, ולא פעם מאוחר מדי, שהנאציזם הוא תופעה חדשה: החלטה נחרצת להשמדה שיטתית של העם היהודי באמצעות המנגנון המפותח של מדינה מודרנית.

ייתכן גם שעלי גת צודק בכך, שבדיעבד, המרד גרם למותם של יהודים, שאולי היו שורדים. מה שמעורר התנגדות היא קביעתו ש"לא עלתה מעולם לדיון השאלה, באיזה זכות קבוצה קטנה של צעירים לקחה על עצמה - ועל מצפונה - את הסמכות להכריע בדבר גורלם של 50 אלף יהודי ורשה"; לדעתי, בזכות זה שצעירים אלה העדיפו מאבק בנשק נגד הנאצים, תוך סיכוי זעיר לשרוד, בהעדיפם להקריב את חייהם ולא לנקוט ב"אסטרטגיית ההישרדות".

יוסף נוימן, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ