בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 18.4.2014

79תגובות

בטרור הקמנו לנו מדינה

הליכוד קם וצמח מתוך הטרור - המאבק במנדט הבריטי על ידי ההגנה, אצ"ל ולח"י. מנחם בגין, יעקב מרידור, חיים לנדאו ורבים אחרים הוגדרו טרוריסטים כמו אבו ג'יהאד, מרוואן ברגותי ואחרים, והבריטים נלחמו בהם כשם שאנו נלחמים בטרור הפלסטיני. להם ולנו היתה מטרה זהה: מדינה עצמאית.

אבי, קלמן (קמי) כ"ץ, ואחיו אליהו ואביאל היו טרוריסטים, חברי אצ"ל. אבי בילה ארבע שנים מחייו בכלא עכו - ונשאר דמות מופת בעבורי.

הבריטים לא מיגרו את הטרור גם כשהעלו "טרוריסטים" לגרדום, והטרור לא פסק גם כשאנשי ההגנה פעלו נגדו. הטרור ניצח, הבריטים עזבו, ואבי נהפך מטרוריסט ללוחם חירות.

מי כמו אנשי הליכוד, שצמח מתוך האצ"ל, אמורים להכיר את ההיסטוריה הפרטית שלהם. בסופו של מאבק, הטרור ינצח. לטרור הפלסטיני יש יתרון על הטרור היהודי נגד המנדט הבריטי: לבריטים לא היתה אוכלוסייה אזרחית גדולה, ולכן הפגיעה העיקרית לא היתה באזרחים. זו דרכו של טרור, לפגוע בנקודות תורפה, ישובים בלב אוכלוסייה זרה, דרכים מבודדות ומרקם חיים וכלכלה משותפים.

הטרוריסט הוא דו־פרצופי. צד אחד: טרוריסט אכזר, חסר מעצורים; הצד האחר: לוחם חירות. הפנמתי זאת רק כשפיקדתי על בית הספר להנדסה צבאית במחנות גוש עציון, קרית ארבע ואדוריים, בלב אוכלוסייה ערבית. צאצאי הטרוריסטים היהודים שכחו ולא הפנימו זאת, ובסוף, מצער ככל שיהיה, הטרור ינצח. ככל שנקדים להכיר בכך, נציל חיי אדם.

נדרש לכך מנהיג אמיץ, אך אין לנו כזה.

תא"ל (מיל') אבישי כ"ץ, רמת השרון

היה לרבין מנדט לשלום

בתגובה על המכתב של מיכה קדרון, "איש לא שמח לאידו" ("הארץ", 17.4)

מיכה קדרון אינו מדייק בעובדות: הסכם אוסלו לא נולד ב"חטא המיצובישי" של אלכס גולדפרב. ההסכם הראשון אושר בכנסת בספטמבר 1993, כשגולדפרב היה עדיין ח"כ מטעם צומת והצביע נגדו. הוא עבר בכנסת ברוב של 61 נגד 50 (ששת חברי הכנסת של ש"ס ושלושה מהליכוד נמנעו).

כעבור שנתיים, באוקטובר 1995, ההסכם השני עבר בכנסת בין היתר בזכות דיל פוליטי, לא מלבב במיוחד (שדומים לו נעשו עוד קודם, למשל עם משה דיין בממשלת הליכוד; עם יצחק מודעי, אפרים גור ואליעזר מזרחי בממשלת שמיר; ולימים גם עם אהוד ברק וסיעת העצמאות שלו בממשלת בנימין נתניהו הקודמת, ומן הסתם ייעשו בעתיד) עם שני עריקי צומת, גולדפרב וגונן שגב (משום מה תמיד נשכח שמו של ד"ר שגב, שקיבל משרת שר, בניגוד לעמיתו שקיבל רק סגנות, מלבד המיצובישי המפורסם). במקביל, שני חברי כנסת של העבודה, עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני (שתמכו בהסכם הראשון), הפרו את החלטת הסיעה והצביעו נגד. אמנם הצבעתם היתה ממניעים אחרים (לא כספיים) מאלה של שגב וגולדפרב, אבל התוצאה היתה שיחסי הכוחות המקוריים נותרו על כנם, כפי שהיו בהצבעה ב–1993, למעט כמובן הנמנעים.

לדעתי, מי שפוסל את הסכמי אוסלו אך ורק בגלל המיצובישי של גולדפרב ושגב, כדאי שיזכור שהם לא היחידים ששינו את דעתם (גם אם במקרה של קהלני וזיסמן היה מדובר במניעים אידיאולוגיים). וביחס לטענה שהחלטה מהותית אינה יכולה להתקבל ברוב של קול אחד, גם לכך כבר היו תקדימים בכנסת (כולל החוק לבחירה ישירה, שעבר ברוב כזה ב–1992). מתנגדי ההסכם נהגו בעיקר לתקוף אותו בתקופת רבין מפני שהתקבל בתמיכת חברי הכנסת הערבים ("אין לרבין מנדט"), יותר מאשר בגלל מספר התומכים בו. מעבר לכך, כדאי לזכור שההסכמים שעברו בכנסת בתקופת נתניהו (הסכם חברון ב–1997 והסכם וואי ב–1998), שהיו המשך ישיר להסכמי אוסלו, עברו ברוב גדול מ–61.

מודי וידנפלד, ירושלים

גושפנקה לצד החזק

בתגובה על "לא שמאל? נו, אז מה" מאת שגיא ברמק ("הארץ", 11.4)

אין זה משנה אם ארי שביט הוא שמאל או ימין (הוא ממילא מזגזג כל הזמן). גם אמרות השפר המכובסות על השמאל, נס ליחן מזמן. מה שחשוב הוא, שיש פה משהו חדש, הנותן גושפנקה לחזק להתייחס לצד השני, החלש, כפי שנוהגת ממשלת ישראל. אשרינו, חזקים אנחנו! לכן מותר לנו לשלוט בפלסטינים, לדרוש מהם לוותר על שטחים לא לנו, להרוס את בתיהם, להגיד שרק לנו יש נרטיב, לעצור את הכספים המגיעים להם, ועוד ועוד. לא נותר לנו אלא לפנות לפלסטינים בתחינה: אנא השלימו עם העובדה שאתם נחותים, צבאית ומדינית, ומלאו את כל דרישותינו. הרי גם "קבוצה שמפסידה במשחק כדורגל אינה יכולה לטעון כי היא 'ויתרה' על שלוש נקודות".

צודק שגיא ברמק. השמאל הולך ומצטמק ללא יותר מאשר שכבה דקה ומשכילה. אבוי לנו שזה המצב שאליו הגענו.

נירה ברנסום, ירושלים

מצטיינים בדבר אחד

בתגובה על "המובילות בשירות גרוע: 012 סמייל, נטוויז'ן והוט" מאת אמיתי זיו (TheMarker, 10.4)

אני מברך על הפרסום, ומסכים אתו. באחד מימי השבוע, בין השעות 21:00–22:00, ניסיתי לקבל מענה קולי בחברת "הוט". במשך שעה תמימה כל ששמעתי היה תקליט חוזר של מענה אוטומטי. מעניין, המענה האנושי היחיד, בתוך שניות, היה כשפניתי לשירותי מכירה והצטרפות לחברה. האם זה מקרי? נראה שחברת "הוט" הפכה את המושג "שירות גרוע" לסוג של מותג, מעין הפוך על הפוך, סיבה לגאווה ללקוחות: אתם בחברה בעלת השירות הגרוע ביותר. לפחות במשהו הם מצטיינים.

אולי משרד התקשורת ימצא דרך נאותה לתת שירות לאזרחים ויביא למהפכה גם בשירותי הכבלים? הנה נושא ראוי לטיפול של שר התקשורת.

ברוך שקד, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו