בניגוד לעמדה המוצהרת

יצחק מסינג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק מסינג

בתגובה על "על מלחמה ואחריות מוסרית" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 6.6) ועל "טיהורון פה, גירושון שם" מאת עודה בשאראת ("הארץ", 26.5)

שלמה אבינרי מגולל על הערבים את האשמה במה שקרה להם ב–1948 ואולי גם לאחר מכן: הפלסטינים ומדינות ערב, בסירובם להכיר בתוכנית החלוקה של 1947, אשמים בכל, מה גם שהם פתחו במלחמה; תחילה הפלסטינים מיד לאחר החלטת החלוקה, ולאחר מכן מדינות ערב במאי 1948.

מדור הזירה

יש לי השגות על השקפה זו, שמקובלת בציבור כהצדקה של כל מה שקרה מאז. מלחמת האזרחים בין היישוב הערבי ליהודי לא החלה בנובמבר 1947 אלא הרבה קודם לכן; האם הכרה של הערבים בתוכנית החלוקה היתה משנה את המצב? קרוב לוודאי שלא, כי שני הצדדים התנגדו למעשה לגבולות החלוקה, ולא רק הערבים, כך שהלוחמה היתה נמשכת ביתר שאת בכל מקרה. ומה היתה מטרת ההתערבות של מדינות ערב (למעשה שתי מדינות שפעלו באופן מסיבי: ירדן ומצרים)? האם הכוונה היתה לחסל לגמרי את הישות היהודית או לכבוש בחזרה שטחים שנועדו לפלסטינים על פי תוכנית החלוקה ונכבשו מהם?

הלגיון הירדני הסתפק בכיבוש הגדה המערבית וחלק מירושלים. האם שאף ליותר מכך? הצבא המצרי עצר באשדוד, בדיוק העיירה הצפונית ביותר שנועדה למדינה הערבית במישור החוף הדרומי; האם זה היה רק משום שאזלו כוחותיו?

אבינרי חולק על דעתו של עודה בשאראת, שמדינות ערב לא היו ממש עצמאיות באותה תקופה. ואולם, ירדן לא היתה אז יותר מפרוטקטורט בריטי וגם קיימה קשרים רצופים עם הממסד הציוני. במצרים היתה השפעה בריטית חזקה ולמעשה הצבא המצרי היה תלוי לחלוטין בסיוע ותמיכה של בריטניה. לדעתי, מטרת ההתערבות של ירדן ומצרים היתה מוגבלת לתפיסה של שטחים שנועדו למדינה הערבית בתוכנית החלוקה — למרבה האירוניה, בניגוד לעמדתן המוצהרת נגד התוכנית.

יצחק מסינג, קרית־אונו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ