מכתבים למערכת 23.7.2014

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

אני מתביישת

אני מתביישת להיות חלק מאנשי עמנו שחורה להם כשמפקד של חיילינו קורא לאלוקים לשמור עליהם ולהיות אתם בקרב מול אויבינו. אני מתביישת להיות חלק מ"אֶחי" שמגנים טייסים וחיילי צה"ל שמסכנים את חייהם כדי להגן עליהם. אני מתביישת להיות "אחות" של אמנים שמבקשים עמידת דום למען ילדים פלסטינים, ולא עושים כך לזכר שלושה נערים שנחטפו ונרצחו על ידי בני עמם של אותם ילדים, ולא לזכר חיילים וקצינים שנופלים כעת יום יום להגנתם.

מדור הזירה

אני מתביישת להשתייך לחברה שמפגינה ברחובותינו למען אוכלוסייה "חפה מפשע" שמתוך תוכה מפציצים אנשים, נשים וטף שבאמת חפים מפשע, ונקראים בפיהם "כלבים" ו"חזירים". אני מתביישת בחלקים מעמי שמשווים ציונות לפשיזם. אני סולדת ממקללי "מתנחלים" המיישבים את ארץ ישראל — ומשבחים את הקוראים להשמידה.

אני ממשיכה לבכות את בני היקר, נחשון הי"ד, ואת שאר הבנים שנרצחו על ידי אותה זרוע צבאית של החמאס, שממשיכה לרצוח את בנינו, שאנשיה ששים וצוהלים על כל נפילת טיל או פיגוע בתוך עמנו וארצנו.

אסתר וקסמן, ירושלים

קצינים בדימוס

בזמן האחרון, אבל גם בימים רגילים, מראיינים כלי התקשורת האלקטרוניים והכתובים קצינים רבים, מדרגת אל"מ עד אלוף, המביעים את דעותיהם הפוליטיות. אציין שהבדלי הדעות ביניהם מזעריים. אף שבמדינה דמוקרטית אין הבדל בין דעתם לדעת כל אזרח אחר, כולם מתהדרים בדרגותיהם (במיל'). למיטב ידיעתי, רובם כבר אינם משרתים במילואים ואין להם כל תפקיד צבאי. יש לכתוב ליד דרגתם "בדימוס", כפי שנוהגים קציני משטרה לשעבר, וכפי שנהוג ברוב צבאות העולם. קצת צניעות לא תזיק גם בימים אלה.

סמל (בדימוס) אורי אגמון, פתח תקוה

מיעוט זניח

בתגובה על "ובינתיים הרעל מחלחל" מאת
 עודה בשאראת ("הארץ", 21.7)

המאמר הדוחה של אורי אליצור ז"ל נדחה בסופו של דבר גם על ידו, ונדמה לי שגם איילת שקד התנצלה על ציטוטו. בכל מקרה, הם מייצגים מיעוט זניח שחובה על כולנו להילחם בו.

"תיאטרון שדרות" אינו מבטא, אולי, את אמנות התיאטרון במיטבה, אבל הוא תגובה מובנת של אזרחים המותקפים ללא הרף כבר שנים, ויש להתייחס אליו כמשהו הזוי אבל לא כרעל מחלחל.

ההפגנה בחיפה היא הרעל המחלחל, וכל כוונתה היתה פרובוקציה והשתלחות ביהודים ובשלטון ולכן גררה תגובה, לא ראויה לדעתי, על ידי ציבור שרמתו האנושית דומה. ההאשמה נגד ראש העיר — שסלד מן ההפגנה, אך לא מנע את קיומה — היא רעל מחלחל.

לגבי צה"ל – הודעה טלפונית, סמס וכדור נקישה הספיקו לכל מי שרצה, והוא לא ניזוק; ומי שהקשיב לחמאס נפגע; אלו העובדות. גם בשג'אעיה מי שיצא בזמן, לאחר שלושה ימי התראה, לא נפגע. האם בשאראת חושב שיש צבא כלשהו שנוהג ביותר הומניות? אולי בסוריה, עיראק, לוב, מצרים?

אולי עדיף להשקיע מאמץ לקירוב העמים, למרות הקשיים, במקום לחלחל רעל?

מיכאל דימור, תל אביב

אין מנצחים במלחמה — לא בזאת ולא באחרות. במלחמה — כולם מפסידים. בעיקר אלה שנהרגו ומשפחותיהם. אלה שנפשותיהם נהרסו ולא רק נכסיהם.

בעזה ובשדרות ואפילו אצלנו ברמת־השרון ואני מניח שגם אצל עודה בשאראת ביפיע.

לא ישראל לבדה הפסידה במלחמה הארורה הזאת, גם הרעיון שניתן להגיע להסדר ולדו־קיום בשלום נחל מפלה צורבת ומי יודע אם לא נקבר סופית.

במה שונה חנין זועבי מכהנא? שניהם ניצלו את החסינות הפרלמנטרית — עד קצה הגבול — כדי להסית ולהשניא. נגד כהנא קמנו, הוצאנו את תנועתו אל מחוץ לחוק, אסרנו עליו להשמיע את קולו. אוהדיו נעצרו. חנין נאזקה לדקות אחדות כי לא נשמעה לדרישת מפקד המחוז. נאזקה ושוחררה. האיזוק ייבדק, וגם התנהגותה וחסינותה. מי מההנהגה השפויה בקרב ערביי ישראל קם וגינה אותה?

יש בקרב בני עמי הצוהלים למראה הילדים הנהרגים בעזה. כמוהם יש באום אל־פחם (ולא רק שם) ובחאן יונס מי שחילק סוכריות על חטיפת שלושת הנערים ועל כל הרוג יהודי. אנו מביעים סלידה מאלה ומאלה. ומה אצל הערבים?

בספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" יש רגע שבו דמויותיהם של חילמי וליאת משתקפות במראה ענקית שסבלים סוחבים בניו־יורק. שם זו השתקפות אמיתית המעוררת תקווה. במאמר של עודה בשאראת משתקף רק צד אחד. מכוער. שלנו.

מרים וזאב שני, רמת־השרון

שביב תקווה

בתגובה על "זה לא נגמר, סייד" מאת עוזי ברעם ("הארץ", 7.7)

במאמר העצוב של עוזי ברעם, על הצורך במאבק נגד "הפיכתנו למדינה סמי פשיסטית", שנכתב כתשובה על מכתב הפרידה רווי הייאוש של סייד קשוע "זה נגמר" (מוסף "הארץ", 4.7), מצאתי שביב תקווה. תקווה בשבילי זה משהו שאני מאמינה שהוא בכיוון הנכון להביא לשינוי חיובי. תקווה זה משהו שיש לו סיכוי להתממש ושאני אישית יכולה לפעול כדי לקדמו.

ברעם כתב על "הקמת תנועה של דו קיום. תנועה שלא תסתפק במס שפתיים, אלא תפתח רשת של ביקורים הדדיים והליכה משותפת", בתקווה "שהישראליות תתגבר על המתיחות האזורית בין היהדות לאיסלאם". תנועה כזאת היא הסיכוי שלנו. האם התחיל ברעם להקים אותה? אני מחכה לקריאה. אני רוצה להתגייס.

שרה שוב, גני־עם

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ