מכתבים למערכת 27.7.2014

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

שק החבטות השמאלי

בתגובה על "בוגדים, אל תברחו לנו" מאת
 צבי בראל ("הארץ", 23.7)

מדור הזירה

אינני מחמיצה כמעט מאמרים של צבי בראל, והפעם, לראשונה, התקוממתי נגד הכתוב באחד מהם. נכון שאנחנו, אלה שבשבילם ערבי אינה מלת גנאי, בדיוק כמו המלה יהודי, מהווים מיעוט הולך ומצטמק. שתי מלים אלה הן בעבורי ובעבור חברי לא יותר ממלים המתארות מוצא או תרבות שונה. וכן, אני מבקרת אצל חברותי וחברי בבתיהם באותה מידה שהם מבקרים אצלי. איני מהססת לבקר תופעות בחברה הערבית ואינני נאטמת כשחברי מביעים דעות שונות משלי. אינני בהכרח אוהבת ערבים באשר הם כפי שאינני אוהבת או מזדהה עם יהודים באשר הם.

לא תמיד דבריהם של חברי נעימים לאוזני, בדיוק כפי שדברי לא תמיד מקובלים עליהם, כמו בקרב חברים בדרך כלל. בנושא מרכזי אחד אין בינינו חילוקי דעות: היחס המפלה והגזעני כלפי הערבים בדרך כלל, והאלימות הגזענית בזמן האחרון, כמו גם הצורך לסיים את הכיבוש הישראלי.

גם בימים אלה אנחנו מדברים ומתראים אף שאין זה קל לאף אחד מאתנו. מדי פעם איזה עיתונאי הנחשב, או כיום החשוד, בשמאלנות מחליט שהגיע הזמן לחבוט קצת בשמאל על שאינו מספיק אמיץ, על כך שהוא מיעוט קטן וההפגנות שלו כל כך עלובות. תמיד אני שואלת את עצמי: מדוע הם חובטים בשמאל? מה הם רוצים להוקיע? ומדוע אינני רואה את אותם עיתונאים בהפגנות?

את התופעה הזאת צריך לחקור יום אחד. ובינתיים, לידיעת צבי בראל, אמשיך לנהוג על פי סולם הערכים והמוסר האישי שלי גם אם הוא לא מספיק ליברלי בעיניו.

הגר ליפקין, תל אביב

שלום לך, עזה

ישראלים רבים מאחלים לעזה שתימחק מעל המפה, מייחלים לחורבנה, רוצים להטביע אותה בים. נכון שישראל יצאה מעזה, אבל היא שלטה ועדיין שולטת בה באוויר, בים וביבשה. ישראל מאכילה אותם, כך טוענים הישראלים, כאילו שהם עושים חסד עם תושבי עזה המסכנים. צריך להרעיב אותם, אומרים ישראלים לא מעטים. נראה שישראל יכולה לעשות עם עזה הכל, רק לא להכיר בזכויות האנושיות של תושביה.

יש בעזה מבוקשים, קצתם חוסלו או מופיעים ברשימות החיסול. אפשר להתמוגג משיטות החיסול המופלאות: אפשר לחסל ברקטה, פגז, בקליעים שלפעמים עוטפים אותם בגומי ועוד כהנה וכהנה. יש חיסול ממוקד, שזהה למיקרו־כירורגיה בשפת הרפואה; זה נשמע כל כך מודרני, עדין, מדויק, מדעי ומעל לכל — אנושי. אולי תתנו לפלסטינים לבחור בעצמם את שיטת החיסול שלהם? כך תהיו גם אנושיים וגם דמוקרטיים.

חמאס יורה לעבר אזרחים — צריך להוקיע את ההפגזות הללו, שרק מעמיקות את האיבה והשנאה. לצערי, אין בישראל פרטנר אמיתי לשלום; דווקא בצד השני יש פרטנר והוא אף משתף פעולה מעולה, יותר ממה שנדרש מִשותף. הכוונה כמובן לאבו מאזן, שהולך ונחלש, בניגוד למה שהמומחים למיניהם אומרים.

פעם היה בישראל מחנה שלום שיצא נגד מלחמות ומבצעים למיניהם. היום רובו שותק, מגמגם או מפחד שידביקו לו כל מיני כינויים מבית הדפוס של הימין הקיצוני, ששולט הלכה למעשה ברגש הלאומי ומכוון אותו להשתלטות על עם אחר מבלי להרגיש ייסורי מצפון.

מאמון פאעור, שעב

מה יחליש את חמאס

בתגובה על "מוסר כפול ומוסר כליות" מאת
 צ'לו רוזנברג ("הארץ", 22.7)

צ'לו רוזנברג כותב במאמרו כך: "מדוע החמאס והארגונים הרדיקליים בעזה עושים כל מאמץ לפגוע ולפגע בישראל גם אחרי ההתנתקות מעזה?" אני מבקש לצטט מהזיכרון את מה שכתב בזמנו עקיבא אלדר: אילו הבריטים ב–1948 היו מודיעים שהם מפנים את הגליל וממשיכים להחזיק בתל אביב — האם אנשי הגליל היו יושבים בשקט? כשאנחנו מקיימים שלטון דיכוי בגדה, מדוע אנו מצפים שתושבי עזה יישבו בשקט?

נכון שזאת אינה התשובה המלאה. בינינו לבין הפלסטינים קיים חשבון הנכבה של 1948. קשה להביא עַם לוותר על רוב מולדתו, וכשמיתוספת לכך תיאוריה דתית זה קשה עוד יותר. לשם כך נדרש מאמץ של שנים רבות, ושיתוף של מדינות ערב המתונות. אבל כדי להחליש ארגונים כמו חמאס אנחנו צריכים לרצות בשלום (קרי, בעיקר, לא להקים התנחלויות). אזכיר לדוגמה שבבחירות ב–2006 ברשות הפלסטינית ניצח חמאס את הפתח בהפרש קולות קטן (בפרלמנט התקבל הפרש יותר גדול, בגלל שיטת הבחירות האזוריות). אני בטוח שאילו ישראל היתה רוצה שלום, חמאס היה מפסיד, ואולי לא היה מעז אחר כך להשתלט על רצועת עזה. כדי להחליש גופים כמו חמאס, עלינו לחתור לשלום.

חיים צינמן, הרצליה

המטוס שהופל

הפלת המטוס המלזי מעל שמי אוקראינה — דז'ה וו. בדיוק לפני 59 שנים, ב–27 ביולי 1955, הופל מטוס של אל־על מעל שמי בולגריה על ידי הבולגרים, כנראה בהוראת קצינים רוסים. אבי, יצחק המאירי ז"ל, היה אחד מ–58 הנוסעים ואנשי הצוות שנספו במטוס.

יעל המאירי פרפל, רמת־גן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ