מכתבים למערכת 5.8.2014

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

אגדת המיליארדים

בתגובה על "להשקיע מיליארדים באדמה?" מאת אמיר אורן ("הארץ", 3.8)

מדור הזירה

נדהמתי לקרוא במאמר כי מי שהוגדר "בכיר במערכת הביטחון... אחד האישים הבולטים בקצונה הבכירה", טען לאחרונה בעניין המערכות לגילוי מנהרות כי לדעתו "תהיה זאת הורדה לטמיון, או פשוטו כמשמעו למעבה האדמה, של מיליארדים רבים".

ממש לא ייאמן.

הריני מעיד בזאת כי לפני כתשע שנים, שעה ששימשתי בהתנדבות כיועץ מיוחד של הרמטכ"ל לנושא המלחמה באיום המנהרות, הצעתי להקים בתוך שנתיים עם המכון הגיאופיזי לישראל (גוף ממלכתי שלא למטרות רווח), גדר סייסמית תת־קרקעית לאיתור חפירתן של מנהרות אל שטחנו, לאורך 68 ק"מ של עוטף רצועת עזה, בסכום שאינו עולה על 20 מיליון דולר. אינני יודע אם אגדת המיליארדים שהועלתה על ידי אותו בכיר עלום־שם הינה תוצאה של חוסר הבנתם של יועציו המקצועיים, או שמא יש להעלאת מספרים אלה סיבות אחרות שאינן קשורות כלל בנושא המנהרות.

כגיאולוג נפט שעמד בראש מספר חברות לחיפושי נפט וגז, שהגיאופיזיקה שימשה כלי מרכזי בפעילותן, וכמי שעמד חמש שנים בראש היחידה הטכנולוגית־מבצעית של אמ"ן, אני מרשה לעצמי למחות על טענת הנכאים של ה"בכיר" באומרו "אין כל ודאות שההשקעות בחיפוש מענה טכנולוגי־מבצעי יניבו תוצאות". הישגיהם המרשימים של חברות ההיי־טק, מכוני המדע, האוניברסיטאות והיחידות הטכנולוגיות של צה"ל הינם עדות מוחצת ומעודדת לכך שאם אכן היתה המלחמה במנהרות מתנהלת בנחישות, במקצועיות ובתחושת שליחות, רב הסיכוי שהיינו מצויים היום עם פתרונות שאליהם לא הגיעו מחמת כישלונם של מי שטיפלו בנושא במערכת הביטחון.

יוסי לנגוצקי, הרצליה

מנהרה בין עזה לישראל שהתגלתה באוקטובר האחרוןצילום: אי-אף-פי

דקת דומייה בבר־אילן

כמי שפרש לאחרונה מאוניברסיטת בר־אילן מסיבות שניתן לכנותן אי־התאמה נפשית למוסד, לא הופתעתי מתגובתו הגסה של דיקאן בית הספר למשפטים, פרופ' שחר ליפשיץ, על מכתבו הראוי לשבח של פרופ' חנוך שינמן לתלמידיו, שבו הביע דאגה לקורבנות שני הצדדים בעימות האחרון בעזה וסביבותיה. לא הופתעתי גם משתיקתו הרועמת של נשיא האוניברסיטה, שעד לאחרונה היה חבר בכיר במפלגה לאומית־דתית. ואולם, יש להדגיש שפעם שררה באוניברסיטה זו רוח אחרת.

בחודש מאי 1990 — לפני שפרופ' ליפשיץ התחיל את לימודיו בבר־אילן — בדרכי לאוניברסיטה שמעתי שנרצחו בדם קר שבעה פועלים ערבים על ידי אדם שעכשיו ידוע כרב עמי פופר, והחלטתי מיד לפתוח את השיעור בדקת דומייה. לא היה קול אחד של התנגדות מבין התלמידים. כעבור זמן קיבלתי מכתב מתלמידה ותיקה שסיפרה לנכדה את הסיפור, והוא התפלא על כך שמרצה דתי ביקש דקת דומייה על רצח ערבים. לצערי, תמיהתו של אותו נער מוצדקת יותר עכשיו.

אלימלך הורוביץ, ירושלים

סיוע הומניטארי

בתגובה על "כמעט 400 אלף עקורים ברצועה; מקלטי האו"ם כבר אינם מספיקים" מאת
 עמירה הס ("הארץ", 30.7)

הכתבה מתארת, בין היתר, מפי רופאה עזתית העובדת בבתי הספר שהפכו למקלטים, את התנאים הרפואיים והתברואתיים המזעזעים שנוצרו כתוצאה מהלחימה. ישראל אמנם עשתה כמיטב יכולתה להימנע מפגיעה בתושבי עזה, על ידי מתן התראה להתפנות מאזורי הלחימה, ואין היא נושאת באחריות למצב שנוצר; יחד עם זאת, היא אינה צריכה להתעלם מהאסון ההומניטארי המתואר בכתבה ועלינו להציע לרשות הפלסטינית אספקה של תרופות וכו' להקלת סבלם של התושבים, בין אם באמצעות המוסדות הממלכתיים של המדינה או גופים ומוסדות לא רשמיים.

אורי פאביאן, תל אביב

שיקולי הסברה

הזיכרון הוא ברכה או קללה? שאלה זו מטרידה אותי בשנים האחרונות. ראו לאן הוביל אותי הזיכרון בעקבות שני אירועים מחרידים שקרו ביום ה–23 של מלחמת "צוק איתן". לשמע התוצאות של שתי התקיפות של צה"ל ביום רביעי, 30 ביולי, בבית הספר "אבו חוסין" של סוכנות הסעד לפליטים אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון עזה ובשוק בשכונת שג'אעיה במזרח עזה — החזיר אותי הזיכרון 44 שנים לאחור, לימים 12 בפברואר ו–8 באפריל 1970. מה אירע בשני ימים אלה, בעיצומה של מלחמת ההתשה?

ב–12 בפברואר 1970 הטילו מטוסי פנטום של חיל האוויר הישראלי פצצות במשקל חמש טונות על מפעל אזרחי בעיירה אבו זעבל שבאזור הדלתא של הנילוס. כ–70 פועלים נהרגו, ונפצעו כ–100 פועלים נוספים. ב–8 באפריל פגעו פצצות שהוטלו ממטוסי פנטום ישראליים בבית הספר "בחר אלבקר" באזור שמצפון־מזרח לקהיר. 30 תלמידים נהרגו. בוויקיפדיה בעברית צוין: "דובר צה"ל נאלץ משיקולי הסברה להפיץ צילומים שמוכיחים כי המבנה שהותקף היה צבאי וכי המצרים אכלסו אותו בילדים במטרה להוות מגן אנושי".

יוסף אלגזי, בת־ים

מלחמת צוק העתים

במלחמת "צוק איתן" — שהשם ההולם אותה יותר הוא "צוֹק עתים", שכן אין בה שום צוק יצוק ואיתן כי אם רק הרס וחורבן — התעצם באיתנותו רק גורם אחד והוא: ההתנחלות והמתנחלים.

מתנחלים יקרים, הגידו תודה לחמאס, אנשיו עשו לכם שירות למופת, ולשיטתכם: יהי זכרם ברוך.

רותי דרדיקמן־דותן, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ